פיורדלנד, סאות'לנד והקטלינז

זו כתבה שנייה שאנחנו מפרסמים בהפרש של חצי שעה!!!

לאחר עזיבת קווינסטאון הדרמנו אל עבר טה-אנאו.
לאחר ברור קצר על טרקים באזור (ויש באזור הזה המון טרקים מקסימים) קנינו כרטיסים לשייט במילפורד סאונד. הזמנו כרטיסים לשייט הראשון בבוקר שלמחרת מכמה וכמה סיבות.
הראשונה מביניהן בעקבות הכתוב בלונלי פלנט שממליץ לשוט על המילפורד סאונד בבוקר מוקדם, לפני שהמפרץ מתמלא במאות התיירים הפוקדים אותו מידי יום. סיבה נוספת, בהפלגת הבוקר הכרטיס כולל ארוחת בוקר המוגשת במהלך ההפלגה. סיבה אחרונה וחביבה שהפלגה זו היא הזולה מכולן. נסענו מרחק קצרצר של 120 ק"מ אל עבר העיירה מילפורד. הגענו אחר הצהריים מתוך כוונה למצוא שם איזה קרוואן פארק לישון בו את הלילה. להפתעתנו כי רבה היה רק קרוואן פארק אחד שהיה בתפוסה מלאה. בלית ברירה נאלצנו לישון בחנייה במרחק של 10 מטרים משלט בו כתוב במפורש שאסור לישון בחנייה (טיול חינוכי כבר אמרנו?).
קמנו למחרת בבוקר ונסענו בשאטל אל עבר הרציף ממנו יוצאות האניות.

כמובטח, חיכתה לנו ארוחת בוקר מפנקת. התיישבנו לאכול ותוך שתי דקות יצאנו להפלגה בתוך המפרץ של מילפורד. בהתחלת נקרענו בין הנופים המקסימים שניתן לראות מסיפון האנייה לבין ארוחת הבוקר עם הקוראסונים החמים בבטן האנייה. כפי שניתן לנחש, בשלב הזה הקיבה פעלה שעות נוספות.

למרות זאת הספקנו לתפוס בין ביס לביס כשתי תמונות מסיפון האנייה של המילפורד סאונד.



לאחר שסיימנו לאכול והיינו מוכנים לצאת אל סיפון האנייה השמיים התקדרו והחל לרדת גשם. העננים פגמו מאד בראות, ובנופים המדהימים שקיוינו לראות בשייט, והגשם לא איפשר לנו לצאת לסיפון האנייה.


ירדנו מהאנייה קצת מאוכזבים (באשמת מזג האוויר ההפכפך כאן בניו זילנד).
לאחר ההפלגה שמנו פעמינו בחזרה אל עבר טה-אנאו. תכננו לעצור בדרך לעשות איזה טיול יום קצר באחד המסלולים הקיימים בדרך המקשרת בין טה-אנאו למילפורד. אבל, תכניות לחוד ומציאות לחוד. מזג האויר הגשום ביטל גם את התכניות הללו.
לפחות זכינו לראות הרים זולגים ומלאים בורידים של מים.

המדהים היה שלאחר שנסענו מספר קילומטרים והתקרבנו חזרה לאזור טה-אנאו השמיים הפכו להיות בהירים ואביביים.

הגענו לטה-אנאו והלכנו להזמין לנו מקומות לבקתות בטרק קפלר, שהוא עוד אחד מה-great walks שיש בני-זילנד. לצערנו לא היה מקום בבקתות ליום שלמחרת וכך נאלצנו להמתין בטה-אנאו יום נוסף לפני היציאה לטרק.
בבוקרו של יום שישי יצאנו לדרך לטרק בן 4 ימים שהחלטנו לקצר אותו ל-3. כן כן, משפחת לירון מעיזה לצמצם ימים בטרקים של ניו-זילנד. החלטנו ביום השלישי ללכת 6 ק"מ נוספים ולצאת מהטרק.
כמה מילים ותמונות על הטרק.
ביום הראשון רוב ההליכה היתה טיפוס בתוך ה- Bush (סבך) לגובה 1100 מטר אל עבר בקתת לקסמור.
כשיצאנו מה Bushנגלה לפנינו נוף מקסים של אגם טה-אנאו


יש איזה תחושה של יציאה מהחושך לאור שמגיחים אחרי כמה שעות של הליכה בתוך היער. פתאום נגלית לנו השמש ויחד איתה נופים מדהימים מסביב. הצמחיה הופכת להיות נמוכה מאוד והרוח קרירה. בדרך כלל (וגם הפעם) זה גם שלב שבו מתקרבים לקצה הרכס וגם העליה נעשית יותר מתונה מה שעושה את הענין עוד יותר נחמד. הגענו אל בקתת לקסמור המקסימה די מוקדם

התמקמנו ויצאנו לטיול קצר למערת לקסמור הסמוכה (לא משהו).


חזרנו לבקתה וגילינו שהכיבוש הישראלי הגיע גם אליה. גם הפעם (כמו בנלסון לייקס) היו שם 16 ישראלים. ביניהם גם נעם(היא) ואמיר, זוג נחמד ששווה סיפור מיוחד. לראשונה פגשנו אותם בוולינגטון אצל אן, הם ישנו אצלה בבית ואנחנו כזכור נשלחנו לכנסיה לישון שם. בפעם השניה נפגשנו בטרק של הנלסון לייקס שם הם עקפו אותנו והצליחו לתפוס מקום על מיטות בבקתה בה אנחנו ישנו על הרצפה. לעומת זאת הסתבר לנו שבשני מקרים אחרים (גם אצל משפחת ריידל בנלסון,שאצלם בילינו את הכריסמס, וגם אצל אד וניקי שואו, ליד נלסון לייקס) אנחנו הקדמנו אותם וכאשר הם ניסו להתקשר באותו היום, אמרו להם שהמקום תפוס. בקיצור אנחנו די צמודים כבר מתחילת הטיול באי הדרומי. ישבנו איתם ובילינו את הערב הארוך (כזכור יש אור יום כמעט עד עשר וחצי בערב)

הנוף מחלון הבקתה.

ביום שבת קמנו לגלות שכל האגם מתחתינו מכוסה בעננים.

זה היה יום של פסגות. התחלנו בטיפוס די קשה אל עבר פסגת לקסמור.

הנוף מהפסגה
לאחר ירידה קלה המשכנו בעליה (לא קלה גם היא) לעבר הפסגה השניה. ענת הודיעה שקשה לה מידי ונמאס לה לעלות, מרב כבר מזמן הודיעה שנמאס לה, וחני ואיתן בלעו את הנופים האלפינים בעוד איתן כל הזמן מזכיר לכולם בצער רב שזה כנראה הטרק האחרון שלנו בניו זילנד, וניסה לקחת את הנופים יחד איתן דרך עדשת המצלמה.

את היום סיימנו בירידה חדה והורסת ברכיים (97 זיגזגים) אל תוך הבוש. הפעם הגיע תורו של נעם לקטר על הירידה שעושה לו כאב ראש. הגענו לבקתת איירס בארן והספקנו אפילו להתרחץ בנחל לידה. בערב הגיעה הדוקרית\ריינג'רית, והסבירה לנו על הקיווי, ועל כך שניתן לשמוע אותו לפעמים בלילות. אנחנו לא שמענו ציףציף אחד.
למחרת בבוקר קמנו כרגיל, יצאנו החוצה, והלכנו בתוך הבוש, הליכה שלכולנו כבר נמאס ממנה, חוץ ממרב, כי אין שמש, ופחות חם. לאחר כמה שעות הליכה, הגענו גם לאגם, ושם התרחצנו שוב, והצטלמנו. הבחור שצילם אותנו היה מאוסטריה (לא בטוח..), והתחבר מאד עם איתן, הוא אפילו נתן לו כרטיס ביקור, ואמר שאולי נעבור אצלו בדרך חזרה לארץ. כדי שאיתן לא ימחק את השורה, אני (נעם) אסביר שהסיבה האמיתית להתחברות הייתה כי יש ל"חבר" מכונית בכניסה לטרק, ואולי הוא יתפוס איתו טרמפ לאוטו.
לאחר שסיימנו את המנוחה באגם, איתן ונעם המשיכו בהליכה מהירה על מנת להגיע לסוף הטרק מספיק מוקדם כדי לקחת את "מונית הטרק" לחנייה בה השארנו את האוטו והקרוואן. הם הצליחו להגיע בזמן, איתן נסע במונית, וחזר עם האוטו כשהבנות ואמיר הגיעו לסוף המסלול. חזרנו אל הקראוון פארק, התקלחנו, ואפילו קיבלנו טלפון מסבא וסבתא. למחרת בבוקר קמנו, והתקשרנו לעוד היט, קצת יותר דרומה מאיתנו. הבעל ענה לנו, ואמר שאנחנו נוכל לבוא מבחינתו, רק הוא צריך לשאול את אשתו, והיא תחזור בסביבות שלוש. בינתיים הלכנו למערות קליפדון שנמצאות עלאדרך. המערות הן מערות של מסלול, שנכנסים מכניסה אחת, ויוצאים מאחרת. למערה יש כניסה ושתי יציאות. אל היציאה הראשונה הגענו במהירות, חזרנו, והמשכנו ליציאה השניה.

לבסוף הגענו לאגם קטן של מים שאפשר לעבור רק בשחייה. ונאלצנו לחזור להתחלה. חוויות!
בדרך חזרה נעם רץ קדימה והתחבא כל הזמן, ושאר הילדים לא מצאו אותו, ואיתן היה צריך לעשות זאת במקומם.
לבסוף הצלחנו לצאת החוצה, אכלנו סנדוויצ'ים, ויצאנו לכיוון ההיט. התקשרנו בדרך, וג'ון אמר שאשתו עדיין לא חזרה, אבל עדיין אפשר לבוא. הגענו אל מול הבית, ונכנסנו בקושי עם הקראוון אל מול הבית שלהם. פתאום יצאה אלינו האישה, ובפנים זועפות גערה בנו "אתם אמורים לחנות בצד השני" וסגרה את הדלת. לאחר מכן הגיע הבעל, הסביר לנו על החווה,הראה לנו את הגינה שלו. הוא העמיס לנו גזרים ונתן לנו חסה. לא עברו מספר דקות וגלנדה יצאה בעצבים מהבית וצעקה על ג'ון שהוא לא מביא לה את תפוחי האדמה שביקשה. מכיוון שהרגשנו כל כך לא רצויים העברנו את הקראוון לצד השני של הגדר. התארגנו קצת, ופתאום את מי ראינו נכנסים לשטח אם לא את נעם ואמיר (שסיפרנו עליהם קודם לכן)! מסתבר שהם לא ענו להם בטלפון ולא היה להם מקום לשים בו את הראש הם החליטו להגיע לבית של ג'ון וגלנדה ללא התראה מוקדמת. איך שהם ראו אותנו הם חשבו ששוב תפסנו להם את ההיט, כמו באזור נלסון. בסופו של דבר גם הם נשארו לישון ובערב באו לבקר אותנו בבית (קראוון) שלנו. למחרת בבוקר שנינו יצאנו מהמקום, כל אחד לדרכו. אנחנו הלכנו לאי הקופים. אי קטן, שכמובן, אפשר להגיע אליו רק בשפל (דבר מאד אופייני לניו-זילנד). האי הוא נקודת תצפית אל הים, והוא לא גדול בשטח, הוא מן הר קטן. עלינו למעלה והוצאנו את המשקפת שאמיר קיבל ליום הולדתו מחבריו. חיפשנו דולפינים, כלבי ים, או כל דבר, ולא מצאנו.

לאחר מכן נסענו אל ה"בלאף". הבלאף הוא הנקודה הנחשבת הכי דרומית באי הדרומי, כמו קיפ ריאנגה, הנחשבת לנקודה הכי צפונית באי הצפוני. עכשיו סיימנו לכבוש את כל ניו זילנד, מצפון ועד דרום (להוציא מן הכלל את סטיווארט איילנד, עוד מעבורת הלוך חזור תרושש אותנו סופית).

משפחת לירון בבלאף בהמשך היום נסענו לוואי פאפה פוינט לחפש אריות ים. הנסיע הכללה 16 ק"מ בדרך לא סלולה, אבל מה לא עושים בשביל לראות אריות ים? האמת, שמצאנו כלב ים ענק שוכב חצי מת על החול. השתכנענו בעזרת שלט עם הסבר שהיה בחוף שכלב ים זה הוא למעשה אריה ים.

בסיומו של יום הגענו למפרץ קוריו למנוחת לילה.
כדאי לספר שבאזור הזה המכונה "הקטלינז" יש הרבה מפרצים שאמורות להיות בהן מושבות של: כלבי ים, אריות ים, פילי ים, דולפינים ופינגווינים. עד שמשפחת לירון לא תראה נציגות מכל אחד מסוגי החיות הנ"ל היא לא תשקוט על שמריה (או שכנראה תתייאש קודם). כל המרדף הזה מלווה במחשבות על סיום המסע בניו-זילנד.
ביום רביעי קמנו לאיטנו, חוץ מחני שקמה מוקדם לחפש את הפינגווינים האבודים. (הם אכן אבדו). למי שמתעניין בפרטים, חני תרה אחרי פינגווין צהוב עיניים נדיר. (או שפשוט היו לה נדודי שינה).
הדולפינים שאמרו לנו שנראו יום קודם בסביבה נעלמו גם כן.
רתמנו את הקרוואן, והמשכנו במסענו. הפעם נסענו אל עבר nugets point לחפש פילי ים. לנגטס פוינט הגענו אבל את הפילים לא ראינו. אולי כי אנחנו לא כל כך יודעים איך הם אמורים להראות. לפחות הגענו לנקודת תצפית מקסימה על הים.

עדיין לא אמרנו נואש מהמרדף אחרי יצורי הים האבודים, אבל החלטנו לעשות הפסקה זמנית בחקר הטבע ולחזור אל הערים הגדולות. בערב יום רביעי הגענו למילטון, למשפחת סקיור. ביום חמישי נגיע לדנידין, שהיא העיר השנייה בגודלה באי הדרומי.

קווינסטאון

אז מה עשינו בקווינסטון, עיר האנדרנלין הגדולה של ניו זילנד?

לאחר שביררנו אלפי פרטים על כל קפיצות הבנג'י, הקומבואים של קווינסטון, וכל שאר השטויות. כל הילדים מצאו מה לעשות חוץ מענת, שלא יכלה לעשות את הבנג'י, כי היו חסרים לה ארבעה ק"ג בלבד. נעם רצה לעשות את הבנג'י הגבוה ביותר בניו זילנד, "אימת הנוויס" (מאה שלושים וארבעה מטרים), אמיר לא יכל לעשות אותו, גם כן בגלל ארבעה ק"ג בלבד, ולכן הוא חשב לעשות את הקאוואראו, בנג'י מגשר בגובה ארבעים ושלושה מטרים. מרב בכלל רצתה לעשות דאייה באוויר, שסירה מושכת אותך, באגם של קווינסטון. לאחר אינסוף של בירורים, התקשרנו לחברת הSky-Dive, צניחה חופשית, לברר אולי היא תסכים, מכיוון שאת הצניחה עושים בזוגות, ולכן לא בטוח שיהיה הגבלת משקל כמו בבנג'י. להפתעתינו הגדולה, החברה מסכימה לעשות את צניחה בכל משקל וגיל, כל עוד ההורים חותמים להם שהם מאשרים. חני ואיתן אמרו שהם היו שמחים לעשות את הצניחה (חני לא יכלה להגיד לא על נוף מגובה קילומטרים), לאחר כמה שכנועים החלטנו שכולנו נעשה את הצניחה החופשית! נעם שהיה עדיין בהתלבטות, אמר שגם הוא רוצה, אבל הוא לא היה מסוגל לוותר על הבנג'י. לבסוף הוחלט שנעם יעשה גם את הבנג'י של 43 המטרים, וגם את הצניחה המשפחתית. התקשרנו לחברה לבירור מתי יש אפשרויות יציאה, וקבענו לאותו יום ב12 וחצי בצהריים. לאחר מכן קפצנו לעיר לקחת את החבילות שנשלחו אלינו מהארץ. אחת של משפחת קולודנר מבנימינה, ואחת של סבתא ירדנה מחצרים. היה ממש כיף לקבל חבילות מהארץ, עם ספרים לקרוא. למזלנו החבילה הגיעה, כי אם לא אמיר היה יוצא מדעתו, הוא מחכה לספר הארי פוטר השביעי שנשלח אליו כבר מהרגע שיצאנו מהארץ.. לאחר מכן הגענו למשרד החברה של הצניחה החופשית. הושיבו אותנו ועוד שלישייה נוספת שבאה לקפוץ בחדר, עשו לנו הסבר קטן על מה שעומד לקרות, וניסו לשכנע אותנו לרכוש גם די וי די שלנו צונחים. נאלצנו לותר על התענוג לאחר שהתברר לנו המחיר האסטרונומי של העניין (בנוסף למחיר השערוריתי ממילא של הצניחה עצמה).
נסענו עם השאטל של החברה לבסיס הצניחות, כדי לעלות עם מטוס עד לגובה 9,000 רגל, ולקפוץ. בהתחלה התלבשנו בחליפות.

לאחר מכן עלינו בשלישיות למטוסים שונים, איתן ענת ומרב עלו למטוס הראשון. הספקנו לתפוס כמה תמונות שלהם נוחתים לפני שהריצו אותנו למטוס (חלילה לא לעצור לרגע את מכונת הכסף הזאת).


לאחר מכן גם נעם חני ואמיר צנחו.

אז איך הרגשנו? איך הלך? הנה התשובות...
בהתחלה לאחר שמתלבשים, מסבירים לנו מה הולך לקרות. מסבירים לנו מה נצטרך לעשות בזמן הקפיצה. איך לעמוד, איך קופצים והכל. בעיקרון לא אמורים לעשות יותר מידי, המדריך עושה את הכל, ואתה פשוט לא מפריע לו. לאחר מכן נכנסנו לתוך המטוס, מטוס קטנטן שבקושי הצלחנו להיכנס בתוכו שלושה אנשים + שלושה מדריכים. במהלך הטיסה מגיע קטע מביך למדי שהמדריך פשוט מושיב אותך עליו כדי להקשר ביחד (צמוד עד אימה) על מנת שלא תיפרדו חלילה במהלך הצניחה. כשנפתחות הדלתות צריך להתיישב על מדרגה בפתח (יותר נכון המדריך מתיישב ואתה תלוי לו מקדימה) ועד כמה שזה נשמע מוזר ולא הגיוני, פשוט קופצים מהמטוס. בהתחלה מסתובבים מספר פעמים באוויר, ואז המדריך פותח את "מעצור המהירות". מעצור המהירות דואג שלא תעבור את מהירות ה200 קמ"ש, וגם מאזן אותך. לאחר מכן יש את ה"נפילה חופשית". בנפילה החופשית פשוט נופלים. במהירות מאתיים קמ"ש, עם נוף של כל קווינסטון והאגם. אנחנו קפצנו מ9,000 רגל, והיה לנו 25 שניות של נפילה כזו. לאחר מכן המדריך פותח את המצנח ובבת אחת המהירות יורדת, ומרחפים למטה. הצניחה האיטית לוקחת בערך שש דקות. בנחיתה כבר הרגשנו כמו מומחים כי היא מאד דומה לנחיתה שעשינו בפאראגליידינג בהודו. אין מה להגיד, זו בהחלט הייתה חוויה מ ד ה י מ ה !
לאחר מכן חזרנו אל הקראוון פארק , אכלנו פיצות (לבקשתה של מרב), והלכנו לישון, לא לפני שקראנו עוד בספרים החדשים שקיבלנו בחבילות.
למחרת נסענו חזרה צפונה, לכיוון הבנג'י של נעם. מהערב שעבר ירד גשם באזור, דבר שלא אמור להפריע. היגענו, וקצת לפני שנעם עלה אל הגשר, אמיר החליט שהוא ממש ממש רוצה לקפוץ גם. קנינו גם לאמיר "כרטיס". הם עלו למעלה לגשר, בגשם מטורף, במזל הייתה שם סככה. מכיוון שנעם קנה כרטיס לפני אמיר, הוא הלך קודם. הוא ניקשר בכל הדברים שצריך, וביקש להגיע אל המים לטבילה. המדריכה שקשרה את נעם אמרה לו לקפוץ כמו בקפיצת ראש, כי ככה יש יותר סיכויים שיגיע למים (העובדים אף פעם לא מבטיחה כניסה למים). וכך נעם עשה. את נעם לא ממש הצלחנו לתפוס בתמונות. עדיין היינו לא מיומנים לתפוס זאת. וחני שצילמה עם הווידיאו איבדה את נעם מיד כשקפץ. נעם הגיע אל המים, והיה מאושר מאוד. הוא נהנה יותר מהבנג'י מן הצניחה החופשית. לבסוף לוקחים את הקופץ בסירה, אל החוף. נעם ירד ועלה בלי יכולת להוריד את החיוך מפניו.

לאחר כמה קפיצות הגיע תורו של אמיר, אמיר עמד בקצה, אותו לא שאלו אם הוא רוצה להגיע למים. כנראה כי לא חשבו שהוא יצליח. בזמן הקשירה שלו הגענו לצלם, נעם אמר לו שהציעו לו לישר את הידיים קדימה, וככה עשה, רק עם שינוי. אמיר קפץ עם הידיים מעל הראש, אבל עם הרגליים למטה (כמו קפיצת ראש, רק הפוך), דבר שגרם להתהפכותו של אמיר ממצב של ראש למעלה-רגליים למטה, לראש למטה-רגליים למעלה, מתי שהחבל התחיל להימתח. אמיר לא זכה בלהגיע למים. לאחר כמה קפיצות, הורידו את אמיר לסירת הגומי, ביציאה מן הבנג'י. למזלו של אמיר, נעם הגיע, הצטרף למלאכת הצילום, וכך אמיר זכה לתמונות לא רעות.

לאחר מכן קיבלו השניים חולצות של הקפיצה, ובתוספת תשלום נדיבה, גם סרט DVD של הקפיצות, + 30 דק' על תולדות הבנג'י.
אחרי שסיימנו עם חגיגת הקפיצות למיניהם החלטנו להמשיך דרומה ןלהתרחק מקווינסטאון לפני שנתפתה לעוד אי אילו פעילויות עתירות אדרנלין ונתרושש לחלוטין.