נמצאים כבר בואן ויאן שבלאוס, מעדכנים את הבלוג, גם בשיא החום (בחוץ שורר חום של 40 מעלות). ביום ראשון בבוקר עלינו על אנייה איטית (Slow-Boat), ללואנג פרבנג, שיט שלוקח יומיים, על נהר המקונג. הזמנו את המקום מראש, בבוקר קנינו אוכל ליום הראשון, והגענו אל הסירה בשעה עשר בבוקר. התמקמנו על מקומות הישיבה הפנויים, שמנו את התיקים בתא המטען, הסירה התכוננה לצאת, ו.. פתאום הודיעו לנו שעלינו לעבור לסירה ליד. הוצאנו את התיקים מטע המטען, העברנו אותם לסירה הסמוכה, התמקמנו מחדש, הפעם בכיסאות נוחים יותר, שכנראה נלקחו ממושב של אוטו.
קצת אחרי תחילת השיט, הוצאנו החוצה בלונים, ולמה? כי לניר פלג יש יום-הולדת! שרנו שירים, אכלנו קצת ממתקים, ולימדנו את משפחת פלג את השירים שבהם מכאיבים לבעל היום-הולדת.
את הזמן העברנו לרוב במשחקי קלפים (עכשיו עברנו לשחק ספיידס), קצת במשחקים בחבל אפילו נעם למד איך לשחק סבתא סורגת
פרט למשחקים ולאוכל לא הפסקנו להתפעל מהנוף המשתנה, במקביל לצעקות בירלאו!בירלאו! (BeerLao- הבירה של לאוס) של המוכרת באונייה. הנוף מהאנייה היה של נהר, המתפתל בסיבובים, בין סלעי ענק, בעמק ירוק, עם כפרים גדולים ומקסימים בצדדים, ומדי פעם רואים פיל גורר מאחוריו בול עץ, או כמה בופולואים מתרחצים בנהר.
בדרך הייתה פעם אחת עצירה, שבה עלו עשרות ילדים עם ארגזים מפלסטיק, שבתוכם חטיפים, סיגריות, ואוכל לנסות למכור לתיירים.
בערב חנינו עם האנייה ללילה, התמקמנו בגסט האוס, והלכנו לאכול. הזמנו לחלקינו מנה מעניינת, שכבר ראינו כמה פעמים, המכונה סינדאש. המנה מוגשת לכמה אנשים, שבה מוגשים: מרק קר, ירקות, ביצה, חתיכות קטנות של בשר, ומעין כלי כמו מסננת הפוכה שבחלק החיצוני שלה היא הופכת להיות קערה, עם גחלים מלמטה. את המנה מכינים לעצמך, שמים את המרק הירקות והביצה בחלק של הקערה, ואת הבשר מבשלים על החלק שמזכיר מסננת הפוכה. המנה היא בעיקר משחק ופחות אוכל, אז מי אמר שלא משחקים באוכל?
לאחר הארוחה הלכנו לבית קפה, הזמנו עוגה גדולה ליומולדת של ניר, שרנו שוב את השירים ה"כואבים", וחזרנו לישון.למחרת בבוקר, התכוננו לצאת, והלכנו לאכול רק לאחר שאיתן הלך לבדוק שהסירה יוצאת בתשע ולא בשמונה כמו שאמרו לנו בערב, כדי להרגיע את אמיר שהיה בטוח שהסירה תברח לנו אם לא נהייה בדיוק בשמונה על הרציף (לוקח זמן להבין שחזרנו ל"זמן הודו"). הפעם יצאה רק סירה אחת, ולכן הייתה צפיפות רבה. השטח שלנו הצטמצם, וכמות הספסלים ירדה.
שטנו במשך כל היום לאורך המקונג היפהפה, שהתמונות הציוריות מאתמול שוב חזרו על עצמם .
מידי חצי שעה הסירה עצרה והעלתה עוד נוסעים או ציוד. הייתה לנו איזה הרגשה שכל רגע הסירה הולכת לטבוע מעומס יתר.
בכל עצירה שכזו התקרבו אלינו המקומיים וניסו למכור לנו את תוצרתם. במקביל נשמעו מהסירה עשרות לחיצות מצלמה
השיט נמשך כמעט עד החושך כך שהצלחנו לתפוס תמונות יפות של השקיעה על הנהר. תודו שהשתפרנו בצילום של שקיעות מאז הטאג' מאהל.
ללואנג פרבנג הגענו עם החושך. התמקמנו בגסט האוס מגעיל למדי רק כי כבר היה מאוחר מתוך כוונה "לשפר עמדות" בבוקר.למחרת חני ואיתן יצאו לחפש מקום חדש,שלבסוף נמצא כמובן לא רחוק מהמקום בו ירדנו מהסירה ביום הקודם. יצאנו עם כל הציוד, ובדרך פגשנו משפחה מכרכור, שמטיילת גם היא כבר כמה חודשים במזרח. בארוחת הבוקר ניסינו לספור כמה משפחות כמונו פגשנו במהלך הטיול (לפחות שמונה) והגענו למסקנה שאנחנו לא כאלה יחודיים אלא חלק מטרנד חדש שמשתלט על הארץ (לתשומת לבם של קוראי הבלוג!). התמקמנו בגסט האוס המשופר שלנו ויצאנו לשוטט בעיר. הסתובבנו בשוק של עבודות יד מקסימות, בעיקר בדים רקומים ואפליקציות מדהימות. לצערינו לא רכשנו הרבה דברים מתוך הבנה שאחר כך זה ישכב בארון אבל בטוח שנעה קולודנר היתה חוגגת כאן.
יום שלישי 25 מרץ 2008
לא יאומן כמה עבר עלינו מאז העדכון האחרון, אנחנו ממש לא עומדים בקצב... לואנג פרבנג התגלתה לנו כעיר חביבה ביותר, מלאה שווקים נחמדים כמו שוק הלילה בו מוכרים עבודות יד יפהפיות, ומה שכינינו "סימטת האוכל" שמתמלאת לקראת ערב בעשרות דוכני אוכל מסוגים שונים
באחד הערבים אכלנו שם דגים על האש- הכי טובים שאכלנו בחיים! אמיר פרסמן-הנה המתחרה שלך בלאוס:
שטנו במשך כל היום לאורך המקונג היפהפה, שהתמונות הציוריות מאתמול שוב חזרו על עצמם .
מידי חצי שעה הסירה עצרה והעלתה עוד נוסעים או ציוד. הייתה לנו איזה הרגשה שכל רגע הסירה הולכת לטבוע מעומס יתר.
בכל עצירה שכזו התקרבו אלינו המקומיים וניסו למכור לנו את תוצרתם. במקביל נשמעו מהסירה עשרות לחיצות מצלמה
השיט נמשך כמעט עד החושך כך שהצלחנו לתפוס תמונות יפות של השקיעה על הנהר. תודו שהשתפרנו בצילום של שקיעות מאז הטאג' מאהל. ללואנג פרבנג הגענו עם החושך. התמקמנו בגסט האוס מגעיל למדי רק כי כבר היה מאוחר מתוך כוונה "לשפר עמדות" בבוקר.למחרת חני ואיתן יצאו לחפש מקום חדש,שלבסוף נמצא כמובן לא רחוק מהמקום בו ירדנו מהסירה ביום הקודם. יצאנו עם כל הציוד, ובדרך פגשנו משפחה מכרכור, שמטיילת גם היא כבר כמה חודשים במזרח. בארוחת הבוקר ניסינו לספור כמה משפחות כמונו פגשנו במהלך הטיול (לפחות שמונה) והגענו למסקנה שאנחנו לא כאלה יחודיים אלא חלק מטרנד חדש שמשתלט על הארץ (לתשומת לבם של קוראי הבלוג!). התמקמנו בגסט האוס המשופר שלנו ויצאנו לשוטט בעיר. הסתובבנו בשוק של עבודות יד מקסימות, בעיקר בדים רקומים ואפליקציות מדהימות. לצערינו לא רכשנו הרבה דברים מתוך הבנה שאחר כך זה ישכב בארון אבל בטוח שנעה קולודנר היתה חוגגת כאן.יום שלישי 25 מרץ 2008
לא יאומן כמה עבר עלינו מאז העדכון האחרון, אנחנו ממש לא עומדים בקצב... לואנג פרבנג התגלתה לנו כעיר חביבה ביותר, מלאה שווקים נחמדים כמו שוק הלילה בו מוכרים עבודות יד יפהפיות, ומה שכינינו "סימטת האוכל" שמתמלאת לקראת ערב בעשרות דוכני אוכל מסוגים שונים
באחד הערבים אכלנו שם דגים על האש- הכי טובים שאכלנו בחיים! אמיר פרסמן-הנה המתחרה שלך בלאוס:
ביומנו השני בלואנג פרבנג נסענו לראות ולהתרחץ במפלי קואנג סי היפהפיים.בדרך עצרנו בכפר "לאוסי" אותנטי, שרוב האותנטיות שבו הסתכמה במסלול מעגלי שלאורכו המקומיים מנסים למכור את מרכולתם. לפחות יצאו לנו מספר תמונות שוות
כשהגענו למפלים אמיר וענת ניסו את כוחם בקפיצות מסלעים ובחבל טרזן שהיה במקום (נעם נשאר בגסט האוס באותו יום והחמיץ את הקפיצות)
ביום חמישי ה-13.3 קמנו מוקדם כדי להכין למרב שולחן יומולדת (8). למזלינו מרב ישנה עד מאוחר (שלא כהרגלה) ואפשרה לנו להתארגן בחצר הגסט האוס. 
בעודו מקשט את הכיסא בבלונים הופתע איתן לשמוע מישהי קוראת "קולודנר, יו מאסט בי ג'וש!" לאחר שהבהיר לה שהוא איתן ולא אחיו הסתבר שהדוברת היא רות, חברה של ההורים של איתן שנמצאת בלאוס במסגרת טיול מאורגן מהארץ. היא סיפרה לנו שהיא קוראת נאמנה של הבלוג שלנו וגם נזפה בנו שאנחנו מפשלים ולא מעדכנים מספיק בזמן האחרון... כשמרב הואילה בטובה להתעורר חגגנו לה יומולדת כמיטב המסורת עם ממתקים, בלונים,שירים ומתנות.
באותו יום לפי בקשתה של מרב הילדים עשו יום מנוחה במזגן (מזג האויר מתחמם כאן מיום ליום כי נכנסים לעונה החמה ומרב סובלת מכך יותר מכולנו) וההורים עשו גיחות לחום בעיקר כדי להביא סנדוויצ'ים מצויינים בבגטים שמוכרים ברחוב (משהו חיובי אחד שנשאר מימי השלטון הצרפתי בלאוס) ולארגן את הנסיעה של מחר לכיוון ואן ויאן. אחר הצהריים איתן וחני אפילו טיפסו כ-300 מדרגות לאחד המקדשים בעיר ממנו (לפי ה"לונלי פלנט") כדאי לראות את השקיעהאז ראינו...
ביום שישי בבוקר השכמנו קום ובשעה שש בבוקר כבר התחלנו בנסיעה של שש שעות לואן ויאן, עיירה קטנה לגדתו של נהר יפה שהמייחד אותה הוא בעיקר נוף של צוקים גבוהים והרבה מערות שפזורות עליהם. התמקמנו באחד מאתרי הבונגלוס לגדת הנהר, הילדים בחדר עם מזגן ואילו חני ואיתן בבונגלו קטן (שינוי מבורך אחרי שבלואנג פרבנג הצטופפנו כולנו בחדר אחד..). את השעות החמות העברנו בעילפון קל בחדרים ואחר הצהריים יצאנו לסיבוב בעיר וארוחת יום שישי במסעדה על שפת הנהר
בשבת יצאנו לשיט אבובים בנהר,אחת החוויות הנחמדות שהיו לנו בלאוס.
הנהר עצמו זורם בעונה הזאת בקצב איטי למדי(עונת הגשמים הסתיימה כבר באוקטובר) אבל לאורך כל הדרך פזורות להן מסעדות שיש להן דרך מקורית למשוך את השטים אליהן: כל מסעדה בנתה מתקן של אומגה, טרזן או מגלשה אל המים ושלטים גדולים מבטיחים קפיצה בחינם לכל מי שעוצר אצלם. אם אתה רוצה לעצור שם אתה מסמן לאנשים במקום והם שולחים לך מקל במבוק ארוך על מנת שתוכל להאחז בו והם מושכים אותך לגדה. המחזה הוא סוריאליסטי למדי: נהר ששטים עליו עשרות חברה צעירים מכל העולם, בתוך אבובים, בדרך כלל עם שייק פירות או בירה ביד חיוך על הפנים ומוזיקה מכל כיוון ומידי פעם עוצרים לקנות עוד שתייה, לשחק ועולים על מתקן קפיצה בגובה מפחיד
כמובן שהיינו צריכים לעצור ללא הפסק כדי לקפוץ מכל גובה אפשרי (בעיקר נעם) והשייט שאמור לקחת כמה שעות הפך לבילוי של כל היום.
לסיום השייט עברנו בתוך עדר של ג'מוסים שחצה את הנהר בדיוק בינינו, לצערינו לא הצלחנו לצלם בעיקר כי היינו עסוקים בלא להתנגש בהם (וגם כי המצלמה הייתה בתיק אצל רויטל ואיתמר שהתעייפו וחזרו בטוק טוק).
ביום ראשון שכרנו אופניים ונסענו לראות כמה מערות באיזור. בהתחלה נסענו למערה גדולה ומלאה בנטיפים וזקיפים
לאחר שהעמקנו גם מעבר לאיזור המואר והמסודר גילינו בהמשך אזור שעדיין לא נפתח לקהל ובו הרבה מלט ובטון, מה שגרם לנו להבין שכנראה לפחות חלק מאותם תצורות סלע יפות לא בדיוק קיימות שם באופן טבעי...
לאחר טבילת התרעננות בנחל הקטן שזורם מהמערה המשכנו באופניים. חצינו את הנהר הרדוד עם האופניים,
והמשכנו בנסיעה בדרך משובשת למדי לכיוון מערה נוספת .
רצינו ליצור סרטון מתחרה לסרטון האופנועים אבל לאחר כמה דקות היינו צריכים לחזור כי מרב נפלה מהאופניים ונפתח לה מחדש הפצע בברך. בערב לאחר שאכלנו ארוחת סינדש (חוב ישן לענת ואיתן שבפעם הקודמת לא השתתפו במנה נחמדה זו) הלכנו לחגיגה שהייתה באחד המקדשים בעיר. כרגיל התרשמנו מדוכני האוכל המגוונים (השיא היה הפעם שיפודים של רגלי תרנגולות, עם הציפורניים). הילדים נהנו להסתובב בקרוסלה ולפוצץ בלונים עם אינדיקים.
ביום שני שכרנו אופנועים ויצאנו לעבר מערת המים המרוחקת קצת יותר. מיד בהתחלה ענת קיבלה כוייה מהאגזוז, ונעם ואמיר נפלו עם האופנוע. הם לא נפגעו אבל האופנוע, שגם לפני זה עשה קצת בעיות בהתנעה נכבה כל רגע. איכשהו הגענו למערה אבל בחנייה גם נעם נכווה מהאגזוז, בשתי הרגליים. צעדנו לעבר המערה (רבע שעה בהליכה איטית) תוך כדי קיטורים על החום (בעיקר מרב) ועל הכאבים בכוויות (ענת ונעם) בקיצור, במצב רוח ירוד למדי. למזלינו הביקור במערת המים שינה את המצב מן הקצה אל הקצה. בכניסה למערה שכרנו אבובים ופנסים ונכנסנו למים בשורה בעוד אנו אוחזים בחבל המתוח לאורך הדרך כדי לדעת לאן לשוט.
בשלב מסויים, כמה ילדים תאילנדים הראו לנו מעבר במערה שבו היינו צריכים לצאת מהמים ולזחול לעבר חלל נוסף שבו רצפת המערה הייתה כולה מכוסה בבוץ מהסוג הנמרח (קצת כמו חימר רטוב).
לאחר כמה נסיונות מריחה מהוססים (נעם את איתן, איתן את נעם),
התפתחה שם בתוך החושך של המערה, מלחמת בוץ של כולם: משפחת לירון, משפחת פלג ושלושת הילדים התאילנדים שלא טמנו ידם בצלחת (בעיקר פנג שהקפיד למרוח את חני מכף רגל עד ראש). הפסקת האש הוכרזה רק לאחר שאיתמר פלג הודיע שנמאס לו שפוגעים לו בעיינים. סימני הבוץ ההוא ניכרים עד היום על בגדי הים שלנו.
לסיום היום,כשהחזרנו בערב את האופנועים חני ניסתה לעלות על המדרכה ליד חנות ההשכרה, החליקה ופגעה באופנוע שחנה ליד. האופנוע נפל, נשבר לו המושב ונאלצנו לשלם עבור התיקון.
ביום שלישי בבוקר, אכלנו ארוחת פרידה עם משפחת פלג, לאחר חודש שלם שטיילנו ביחד. לא להאמין (בעיקר לכל מי שתהה אפילו איך משפחה אחת יכולה לבלות כל כך הרבה זמן ביחד) אבל במשך חודש שלם היינו צמודים, טיילנו, ישנו, אכלנו, לקחנו החלטות ובילינו ביחד, ונהנינו מאוד למרות ה"צפיפות".
נפרדנו מהם (כמעט בדמעות) מכיוון שהם ממשיכים בלאוס ואנחנו החלטנו "לחתוך" חזרה לתאילנד על מנת להשאיר לנו מספיק זמן לסטלבט המובטח באיים של תאילנד לסיום הטיול (כן, כן, הספירה לאחור כבר החלה ואנחנו מתחילים להריח את הסוף). משפחת פלג נשארה בואן ויאן כמה ימים על מנת לנוח ולהרגע מהקצב המואץ של הטיול ביחד איתנו, ואילו אנחנו החלטנו לעשות את הדרך לתאילנד בתחבורה מקומית פשוטה לאחר הטיול איתם שבו לרוב התפנקנו בואן משלנו או שנסענו באוטובוס של תיירים.
בחזרה לתאילנד
לאחר הפרידה המרגשת ממשפחת פלג עלינו על "פיק אפ"- טנדר עם שתי שורות שמספיק בערך ל-12 נוסעים - אנחנו ועוד איזה 15 איש.
בדרך הנהג עצר כל רגע ואסף עוד נוסעים. השיא היה שעלה נוסע שסחב איתו דלת, אותה הוא קשר לצד הפיק אפ כך שהיא חסמה את מעבר האויר לכל הנוסעים בצד ימין. בשלב מסוים התחילו למזלינו לרדת חלק מהנוסעים (כולל איש הדלת). בדיוק ברגע שירדו מספיק נוסעים כדי לטעת בנו תקווה שלפחות בשעה שנותרה לנסיעה נוכל לנשום לרווחה, עצר הנהג ליד פיק אפ אחר והם החליטו לאחד את הנוסעים ברכב אחד! הם אפילו לא הבינו על מה אנחנו מתרעמים, הם הרי לא מבקשים עוד כסף (הנהג כל הזמן הדגיש לנו "פרי פרי (חינם חינם)". לאחר שלש וחצי שעות צפופות הגענו לונטיאן (עיר הבירה של לאוס). מיד לקחנו טוק טוק לכיוון מעבר הגבול לתאילנד. הפעם הנסיעה עברה כמעט חלק כלומר רק שתי עצירות להוריד נוסעים וסיבוב קטן להביא את החבר של הנהג על חבילותיו לביתו. לאחר שהחתמנו דרכונים ביציאה מלאוס, לקחנו אוטובוס שהעביר אותנו על "גשר הידידות" שעל נהר המקונג אל עבר הצד התאילנדי שם עמדנו שעתיים בתור כדי להחתים דרכונים בכניסה לתאילנד. הגענו לתחנת הרכבת רק כדי לגלות שאין מקומות ברכבת הקרובה שבה יש קרונות שינה, אלא מקומות ישיבה ברכבת שיוצאת בעוד שעתיים. לאחר שאכלנו ולקחנו צידה לדרך בכמות מוגזמת לחלוטין בהתחשב בעובדה שכרגע אכלנו ארוחת ערב, בשמונה בבוקר אנחנו מגיעים לבנגקוק ועל הרכבת אפשר לקנות אוכל (רויטל , ההשפעות הפולניות שלך ניכרות היטב),יצאנו לדרך.
הלילה עבר לו לאיטו מכיוון שהספסלים ברכבת בנויים בזוית ישרה, מה שמונע כמעט כל אפשרות לישון עליהם בישיבה. למען האמת גם ישיבה עליהם לאורך זמן גורמת לכאבי גב רציניים. איכשהו היגיע הבוקר ובשעה שמונה, עשרים ואחת שעות לאחר שיצאנו לדרך, הגענו דביקים ותשושים לבנגקוק.
בנגקוק קיבלה את פנינו בחום רב (גם כאן כבר הגיעה העונה החמה...) אבל למרות זאת שמחנו לחזור לפינה המוכרת, לדוכן הפירות שהמוכרת הנחמדה שלו מיד זיהתה אותנו וזכרה מה אנחנו אוכלים לארוחת הבוקר (שני קורנפלייקס שוקולד עם חלב, ארבעה סלט פירות עם מיוזלי ויוגורט) , למסעדה שושנה (הראשונה שהגישה אוכל ישראלי מאז שנת 82 לפי הכתוב בשלט הכניסה) והמלצרית לייק החמודה ששאלה אותנו מיד "איפה בעלך והבן הגדול" כשנכנסנו לשם בלי נעם ואיתן שהלכו לחנות מחשבים בערב, בקיצור, כמעט כמו לחזור הבייתה.
התנפלנו על בנגקוק באטרף של קניות- אלו ימינו האחרונים בעיר מכיוון שמהאיים נחזור בטיסה שהזמנו ליום שבו אנחנו טסים לארץ. קנינו מכל הבא ליד: נעלי ספורט, בגדים, מתנות. כריות לעלית הגג ומה לא. אפילו משקפיים (מולטי- פוקאל) לאיתן. אנחנו רק מקווים שנצליח לסחוב את הכל לארץ...
ביום שישי (לכבוד פורים) נסענו לפארק סיאם- שילוב של פארק מים עם לונה פארק- עם מתקנים ורכבות הרים למיניהם. ההבדל היחיד ממקומות דומים בארץ היה העדר מוחלט של תורים (כמו בפארק המים שהיינו בו בהודו, רק עם מתקנים הרבה יותר שווים).
ביום ראשון בבוקר ארזנו את התיקים (לא לפני שקנינו עוד תיקים כדי שיהיה במה לשים את כל רכישותינו) ושמנו פעמינו אל ה"קשר הישראלי", אחד מאותם מעוזים ישראליים בבנגקוק, על מנת לאחסן שם את כל אותם דברים שלא נצטרך בשהותינו על החופים. פגשנו שם עוד משפחה מטיילת: יואל ורויטל(2) לוי מגילון שבמשגב וארבעת ילדיהם- כרמל בת 14, ירדן בן 11, שניר בן 6.5 וגונן בן 5. מיד התיישבנו איתם לכמה שעות של החלפת חוויות (הם בדיוק הגיעו מניו זילנד). נפרדנו בהבטחה שננסה להפגש עוד באחד האיים, הם מתכננים להגיע לדרום בעוד כמה ימים. בערב עלינו על אוטובוס (הפעם אוטובוס תיירים מאובזר וממוזג) לכיוון צ'ופונג, משם המשכנו בבוקר במעבורת לאי קו-טאו. לאי קוטאו הגענו בעקבות המלצות של כמה אנשים שתיארו אותו כאי פחות מתויר שבאים אליו בעיקר אנשים שרוצים לצלול או לעשות קורס צלילה ומכיוון שכך הוא יותר שקט. התמקמנו בבקתה שמצאנו קרוב למזח המעבורת מתוך כוונה למצוא בהמשך מקום קצת יותר מוצלח, וקפצנו למים להתרענן. אחר הצהריים איתן וחני שכרו אופנוע ונסעו לחפש מקום קצת יותר מוצלח, הם חזרו לקראת הערב מאוכזבים למדי. רב החופים לא ממש מתאימים לפנטזיה שהייתה להם בראש, והחופים היחידים שיש בהם חוף חולי ונעים עמוסים באנשים ורועשים או שיש לידם אתרי נופש יקרים לכיסינו. החלטנו לנסות ולחפש שוב למחרת.
הבוקר (יום שלישי) לפני שיצאנו לחיפושים החלטנו להתקשר לגלית ובועז, זוג ישראלי שגר באי סמוך, קו-פנגאן, מתוך תקווה שהם יוכלו לתת לנו כיוון בחיפושינו אחר חוף החלומות שלנו בקו-טאו. תפסנו את גלית והיא בהחלט נתנה לנו כיוון: לצאת מקו-טאו ולבוא לקו-פנגאן. לדבריה קו-טאו ממש לא מתאים למשפחה שרוצה לשחות ולרבוץ על החוף אלא באמת רק למי שרוצה לצלול. לנו היא המליצה בחום לבוא לאיזור שבו הם גרים שם יש חופים מקסימים ובונגלוס פשוטים על החוף. טוב, נו, אז החלטנו שמחר בבוקר נצא בסירה לקו-פנגאן במרדף אחרי גן העדן שלנו. את שאר היום העברנו בעיקר בתוך המים בשנירקול (כולנו), בעדכון הבלוג (חני) ובצפייה (בעיקר איתן ונעם) בזוג הבנות שמשתזפות בלי החלק העליון של בגד הים מתחת למרפסת של הבקתה שלנו. אף אחד לא יכול להגיד עלינו שאנחנו מזניחים את חינוך הילדים!
כמובן שהיינו צריכים לעצור ללא הפסק כדי לקפוץ מכל גובה אפשרי (בעיקר נעם) והשייט שאמור לקחת כמה שעות הפך לבילוי של כל היום. לסיום השייט עברנו בתוך עדר של ג'מוסים שחצה את הנהר בדיוק בינינו, לצערינו לא הצלחנו לצלם בעיקר כי היינו עסוקים בלא להתנגש בהם (וגם כי המצלמה הייתה בתיק אצל רויטל ואיתמר שהתעייפו וחזרו בטוק טוק).ביום ראשון שכרנו אופניים ונסענו לראות כמה מערות באיזור. בהתחלה נסענו למערה גדולה ומלאה בנטיפים וזקיפים
לאחר שהעמקנו גם מעבר לאיזור המואר והמסודר גילינו בהמשך אזור שעדיין לא נפתח לקהל ובו הרבה מלט ובטון, מה שגרם לנו להבין שכנראה לפחות חלק מאותם תצורות סלע יפות לא בדיוק קיימות שם באופן טבעי...לאחר טבילת התרעננות בנחל הקטן שזורם מהמערה המשכנו באופניים. חצינו את הנהר הרדוד עם האופניים,
והמשכנו בנסיעה בדרך משובשת למדי לכיוון מערה נוספת .רצינו ליצור סרטון מתחרה לסרטון האופנועים אבל לאחר כמה דקות היינו צריכים לחזור כי מרב נפלה מהאופניים ונפתח לה מחדש הפצע בברך. בערב לאחר שאכלנו ארוחת סינדש (חוב ישן לענת ואיתן שבפעם הקודמת לא השתתפו במנה נחמדה זו) הלכנו לחגיגה שהייתה באחד המקדשים בעיר. כרגיל התרשמנו מדוכני האוכל המגוונים (השיא היה הפעם שיפודים של רגלי תרנגולות, עם הציפורניים). הילדים נהנו להסתובב בקרוסלה ולפוצץ בלונים עם אינדיקים.
ביום שני שכרנו אופנועים ויצאנו לעבר מערת המים המרוחקת קצת יותר. מיד בהתחלה ענת קיבלה כוייה מהאגזוז, ונעם ואמיר נפלו עם האופנוע. הם לא נפגעו אבל האופנוע, שגם לפני זה עשה קצת בעיות בהתנעה נכבה כל רגע. איכשהו הגענו למערה אבל בחנייה גם נעם נכווה מהאגזוז, בשתי הרגליים. צעדנו לעבר המערה (רבע שעה בהליכה איטית) תוך כדי קיטורים על החום (בעיקר מרב) ועל הכאבים בכוויות (ענת ונעם) בקיצור, במצב רוח ירוד למדי. למזלינו הביקור במערת המים שינה את המצב מן הקצה אל הקצה. בכניסה למערה שכרנו אבובים ופנסים ונכנסנו למים בשורה בעוד אנו אוחזים בחבל המתוח לאורך הדרך כדי לדעת לאן לשוט.
בשלב מסויים, כמה ילדים תאילנדים הראו לנו מעבר במערה שבו היינו צריכים לצאת מהמים ולזחול לעבר חלל נוסף שבו רצפת המערה הייתה כולה מכוסה בבוץ מהסוג הנמרח (קצת כמו חימר רטוב).
לאחר כמה נסיונות מריחה מהוססים (נעם את איתן, איתן את נעם), 
התפתחה שם בתוך החושך של המערה, מלחמת בוץ של כולם: משפחת לירון, משפחת פלג ושלושת הילדים התאילנדים שלא טמנו ידם בצלחת (בעיקר פנג שהקפיד למרוח את חני מכף רגל עד ראש). הפסקת האש הוכרזה רק לאחר שאיתמר פלג הודיע שנמאס לו שפוגעים לו בעיינים. סימני הבוץ ההוא ניכרים עד היום על בגדי הים שלנו.
לסיום היום,כשהחזרנו בערב את האופנועים חני ניסתה לעלות על המדרכה ליד חנות ההשכרה, החליקה ופגעה באופנוע שחנה ליד. האופנוע נפל, נשבר לו המושב ונאלצנו לשלם עבור התיקון.ביום שלישי בבוקר, אכלנו ארוחת פרידה עם משפחת פלג, לאחר חודש שלם שטיילנו ביחד. לא להאמין (בעיקר לכל מי שתהה אפילו איך משפחה אחת יכולה לבלות כל כך הרבה זמן ביחד) אבל במשך חודש שלם היינו צמודים, טיילנו, ישנו, אכלנו, לקחנו החלטות ובילינו ביחד, ונהנינו מאוד למרות ה"צפיפות".
נפרדנו מהם (כמעט בדמעות) מכיוון שהם ממשיכים בלאוס ואנחנו החלטנו "לחתוך" חזרה לתאילנד על מנת להשאיר לנו מספיק זמן לסטלבט המובטח באיים של תאילנד לסיום הטיול (כן, כן, הספירה לאחור כבר החלה ואנחנו מתחילים להריח את הסוף). משפחת פלג נשארה בואן ויאן כמה ימים על מנת לנוח ולהרגע מהקצב המואץ של הטיול ביחד איתנו, ואילו אנחנו החלטנו לעשות את הדרך לתאילנד בתחבורה מקומית פשוטה לאחר הטיול איתם שבו לרוב התפנקנו בואן משלנו או שנסענו באוטובוס של תיירים.בחזרה לתאילנד
לאחר הפרידה המרגשת ממשפחת פלג עלינו על "פיק אפ"- טנדר עם שתי שורות שמספיק בערך ל-12 נוסעים - אנחנו ועוד איזה 15 איש.
בדרך הנהג עצר כל רגע ואסף עוד נוסעים. השיא היה שעלה נוסע שסחב איתו דלת, אותה הוא קשר לצד הפיק אפ כך שהיא חסמה את מעבר האויר לכל הנוסעים בצד ימין. בשלב מסוים התחילו למזלינו לרדת חלק מהנוסעים (כולל איש הדלת). בדיוק ברגע שירדו מספיק נוסעים כדי לטעת בנו תקווה שלפחות בשעה שנותרה לנסיעה נוכל לנשום לרווחה, עצר הנהג ליד פיק אפ אחר והם החליטו לאחד את הנוסעים ברכב אחד! הם אפילו לא הבינו על מה אנחנו מתרעמים, הם הרי לא מבקשים עוד כסף (הנהג כל הזמן הדגיש לנו "פרי פרי (חינם חינם)". לאחר שלש וחצי שעות צפופות הגענו לונטיאן (עיר הבירה של לאוס). מיד לקחנו טוק טוק לכיוון מעבר הגבול לתאילנד. הפעם הנסיעה עברה כמעט חלק כלומר רק שתי עצירות להוריד נוסעים וסיבוב קטן להביא את החבר של הנהג על חבילותיו לביתו. לאחר שהחתמנו דרכונים ביציאה מלאוס, לקחנו אוטובוס שהעביר אותנו על "גשר הידידות" שעל נהר המקונג אל עבר הצד התאילנדי שם עמדנו שעתיים בתור כדי להחתים דרכונים בכניסה לתאילנד. הגענו לתחנת הרכבת רק כדי לגלות שאין מקומות ברכבת הקרובה שבה יש קרונות שינה, אלא מקומות ישיבה ברכבת שיוצאת בעוד שעתיים. לאחר שאכלנו ולקחנו צידה לדרך בכמות מוגזמת לחלוטין בהתחשב בעובדה שכרגע אכלנו ארוחת ערב, בשמונה בבוקר אנחנו מגיעים לבנגקוק ועל הרכבת אפשר לקנות אוכל (רויטל , ההשפעות הפולניות שלך ניכרות היטב),יצאנו לדרך.
הלילה עבר לו לאיטו מכיוון שהספסלים ברכבת בנויים בזוית ישרה, מה שמונע כמעט כל אפשרות לישון עליהם בישיבה. למען האמת גם ישיבה עליהם לאורך זמן גורמת לכאבי גב רציניים. איכשהו היגיע הבוקר ובשעה שמונה, עשרים ואחת שעות לאחר שיצאנו לדרך, הגענו דביקים ותשושים לבנגקוק.בנגקוק קיבלה את פנינו בחום רב (גם כאן כבר הגיעה העונה החמה...) אבל למרות זאת שמחנו לחזור לפינה המוכרת, לדוכן הפירות שהמוכרת הנחמדה שלו מיד זיהתה אותנו וזכרה מה אנחנו אוכלים לארוחת הבוקר (שני קורנפלייקס שוקולד עם חלב, ארבעה סלט פירות עם מיוזלי ויוגורט) , למסעדה שושנה (הראשונה שהגישה אוכל ישראלי מאז שנת 82 לפי הכתוב בשלט הכניסה) והמלצרית לייק החמודה ששאלה אותנו מיד "איפה בעלך והבן הגדול" כשנכנסנו לשם בלי נעם ואיתן שהלכו לחנות מחשבים בערב, בקיצור, כמעט כמו לחזור הבייתה.
התנפלנו על בנגקוק באטרף של קניות- אלו ימינו האחרונים בעיר מכיוון שמהאיים נחזור בטיסה שהזמנו ליום שבו אנחנו טסים לארץ. קנינו מכל הבא ליד: נעלי ספורט, בגדים, מתנות. כריות לעלית הגג ומה לא. אפילו משקפיים (מולטי- פוקאל) לאיתן. אנחנו רק מקווים שנצליח לסחוב את הכל לארץ...
ביום שישי (לכבוד פורים) נסענו לפארק סיאם- שילוב של פארק מים עם לונה פארק- עם מתקנים ורכבות הרים למיניהם. ההבדל היחיד ממקומות דומים בארץ היה העדר מוחלט של תורים (כמו בפארק המים שהיינו בו בהודו, רק עם מתקנים הרבה יותר שווים).
ביום ראשון בבוקר ארזנו את התיקים (לא לפני שקנינו עוד תיקים כדי שיהיה במה לשים את כל רכישותינו) ושמנו פעמינו אל ה"קשר הישראלי", אחד מאותם מעוזים ישראליים בבנגקוק, על מנת לאחסן שם את כל אותם דברים שלא נצטרך בשהותינו על החופים. פגשנו שם עוד משפחה מטיילת: יואל ורויטל(2) לוי מגילון שבמשגב וארבעת ילדיהם- כרמל בת 14, ירדן בן 11, שניר בן 6.5 וגונן בן 5. מיד התיישבנו איתם לכמה שעות של החלפת חוויות (הם בדיוק הגיעו מניו זילנד). נפרדנו בהבטחה שננסה להפגש עוד באחד האיים, הם מתכננים להגיע לדרום בעוד כמה ימים. בערב עלינו על אוטובוס (הפעם אוטובוס תיירים מאובזר וממוזג) לכיוון צ'ופונג, משם המשכנו בבוקר במעבורת לאי קו-טאו. לאי קוטאו הגענו בעקבות המלצות של כמה אנשים שתיארו אותו כאי פחות מתויר שבאים אליו בעיקר אנשים שרוצים לצלול או לעשות קורס צלילה ומכיוון שכך הוא יותר שקט. התמקמנו בבקתה שמצאנו קרוב למזח המעבורת מתוך כוונה למצוא בהמשך מקום קצת יותר מוצלח, וקפצנו למים להתרענן. אחר הצהריים איתן וחני שכרו אופנוע ונסעו לחפש מקום קצת יותר מוצלח, הם חזרו לקראת הערב מאוכזבים למדי. רב החופים לא ממש מתאימים לפנטזיה שהייתה להם בראש, והחופים היחידים שיש בהם חוף חולי ונעים עמוסים באנשים ורועשים או שיש לידם אתרי נופש יקרים לכיסינו. החלטנו לנסות ולחפש שוב למחרת.הבוקר (יום שלישי) לפני שיצאנו לחיפושים החלטנו להתקשר לגלית ובועז, זוג ישראלי שגר באי סמוך, קו-פנגאן, מתוך תקווה שהם יוכלו לתת לנו כיוון בחיפושינו אחר חוף החלומות שלנו בקו-טאו. תפסנו את גלית והיא בהחלט נתנה לנו כיוון: לצאת מקו-טאו ולבוא לקו-פנגאן. לדבריה קו-טאו ממש לא מתאים למשפחה שרוצה לשחות ולרבוץ על החוף אלא באמת רק למי שרוצה לצלול. לנו היא המליצה בחום לבוא לאיזור שבו הם גרים שם יש חופים מקסימים ובונגלוס פשוטים על החוף. טוב, נו, אז החלטנו שמחר בבוקר נצא בסירה לקו-פנגאן במרדף אחרי גן העדן שלנו. את שאר היום העברנו בעיקר בתוך המים בשנירקול (כולנו), בעדכון הבלוג (חני) ובצפייה (בעיקר איתן ונעם) בזוג הבנות שמשתזפות בלי החלק העליון של בגד הים מתחת למרפסת של הבקתה שלנו. אף אחד לא יכול להגיד עלינו שאנחנו מזניחים את חינוך הילדים!
