וואנקה ועבודה

ביום רביעי, היום שאחרי הטיפוס על פוקס גליישר חני ואיתן יצאו לפנות בוקר (משהו כמו 8:00) לראות השתקפויות באגם מאת'יסון, כי לפי הלונלי פלנט יש השתקפויות מדהימות של ההרים באגם (זוכרים מה קרה בטאג' מאהל?). הילדים לעומת זאת העדיפו להמשיך לישון אז הנה תמונות על מנת שידעו מה הם הפסידו.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לכיוון וואנקה (העיר), ובדרך עצרנו (למורת רוחם של הילדים) בהרבה מפלים בדרך. הנה תמונות:

הדרך לוואנקה עוברת דרך מעבר ההרים האסט, שאחריו הנוף משתנה לגמרי. כל כמויות הגשם הגדולות יורדות בצד המערבי ליד החוף ובצד המזרחי שלהם יבש ומדברי (באופן יחסי לניו זילנד,עדיין יש כאן נהרות אדירים ואגמים בכמות שהייתה יכולה לסדר את מצב המים בארץ לשנים רבות). התמקמנו לשינה באתר קמפינג ליד אגם וואנקה הכחול להפליא.
למחרת בבוקר, הלכנו למרכז המידע של ה"דוק" (זוכרים מה זה? רשות הפארקים הלאומיים הניו זילנדית), כדי לברר על הטרקים באזור. לאחר בירור קצר הסתבר שכדאי שנצא לדרך כבר היום על מנת שלא תתפוס אותנו חזית הגשם הבאה שצפויה בערך ביום ראשון (אנחנו מתחילים לחשוב שזו מן תחבולה של הדוק כך שנצא לטרק, כמו שקרה בטונגרירו ובנלסון לייקס). למרות שכבר היתה שעת צהריים החלטנו (קצת בחופזה, כפי שהתברר בהמשך) להצטייד ולצאת עוד באותו יום לאיזור הר אספירינג, מרחק של כ-50 ק"מ נסיעה עד לנקודת ההתחלה של הטרק. מה שלא טרחו להגיד לנו במרכז המידע זה שרב הדרך לשם היא דרך עפר לא טובה במיוחד. אחרי כעשרה ק"מ של נסיעה בקצב של צב מת, החלטנו להשאיר את הקראוון לצד הדרך ולהמשיך בלעדיו כדי שגם נספיק להגיע לאיזור הקמפינג הראשון בשעה נורמלית. לבסוף הגענו לנקודת ההתחלה שעה 6 בערב. התחלנו ללכת במסלול שעובר באחו ירוק, ליד נחל מים זורם, עם הרים מושלגים בצדדים, והמונים של כבשים, בקיצור, עוד אחד מהמצבים שבהם הרגשנו שאנחנו צועדים בתוך ציור.

בשעה תשע בערב היגענו לקמפינג בדיוק כדי להספיק להקים אוהלים לאכול ולהתגרד מזבובי החול שהתקיפו אותנו בהמוניהם.
לאחר לילה קפוא למדי וברור קצר עם הריינג'רית (נציגת ה"דוק" במקום) הסתברו לנו כמה דברים:
א. אנחנו ממש לא מצויידים מספיק כדי לעלות ולישון בבקתות שתכננו לישון בהם (הן נמצאות למעלה בהר ושם כמובן הרבה יותר קר)
ב. החזית של הגשם והרוח שאמורה היתה להגיע רק ביום א' מקדימה וכנראה תגיע כבר מחר.
טוב, נו כנראה זה מה שקורה כשיוצאים במהירות בלי לתכנן. בעצת הריינג'רית החלטנו לעלות בהר רק עד אחרי ה"בוש ליין" (גבול היער) לאזור שממנו יש תצפית יפה על האזור ועל הר אספרינג. הטיפוס היה לא קל, אבל הנוף המדהים מהמקום בו עשינו פיקניק קטן למעלה בהחלט הצדיק את המאמץ.

ירדנו למטה באותה הדרך שבה עלינו (מה שדי עצבן) ואז הסתבר שיש לחץ חזק לצאת מהעמק עוד באותו היום. אמיר (למה לישון באוהל אם אפשר בקראוון), ענת (יום שישי היום וצריך ארוחת ערב מתאימה) , מרב (עשינו טרק של 3 לילות באייבל טזמן ואחריו של שני לילות בנלסון לייקס, אז עכשיו צריך רק לילה אחד לפי הסדר) וחני (צריך להתחשב בילדים). כך מצאנו את עצמינו ממשיכים את שרשרת ההחלטות החפוזות שאפפה את הטרק הזה. בשעה חמש התחלנו לצאת, בשמונה הגענו לאוטו, בתשע לקראוון ולאחר חיפוש מייגע של מקום לינה הגענו לקראוון פארק בוואנקה בעשר וחצי וצנחנו למיטות אפילו בלי ארוחת ערב מסודרת. לסיכום הטרק הזה היה פקשוש די רציני, עם מסלול מעצבן (הלוך וחזור), תכנון לקוי וחופן החלטות שגויות, ולמרות זאת מבחינת הנופים הוא אחד היפים יותר שראינו. שוב צריך להיזכר ב"הכל חוויות" הידוע של ענת פרסמן.
יום שבת הוכרז כיום מנוחה, אז הקדשנו את היום למקלחות, כביסה, מנוחה ואפילו לימודים (אל תגלו לאף אחד). אחר הצהריים התלבשנו יפה והלכנו לבילוי שאף אחד לא מפספס כשהוא מגיע לוואנקה: סרט בקולנוע המקומי "סינימה פארדיסו". בקולנוע החביב הזה הכיסאות הם כורסאות ישנות (יש אפילו כסאות בתוך מיני מיינור שנמצאת בקולנוע)

בקיוסק שבכניסה מוכרים עוגיות וגלידה תוצרת בית ונותנים לך להכנס איתם לסרט (את הכלים מחזירים בסוף הסרט). ראינו את "המצפן המוזהב" עם ניקול קידמן והיה אחלה בילוי!
ביום ראשון נסענו ל puzzling world ..(עולם הפאזלים). קיבלנו המלצות רבות על המקום (כמובן שגם מסבא אהרן). תכננו להיות שם שעתיים, שלוש ובפועל הגענו לשם ב 10:00 ולא יצאנו משם לפני חמש אחר הצהריים. בהתחלה, יש דשא עם שעון ענקי, שבנוי בזווית, כך שרוב האנשים מצטלמים עליו מרחוק כאילו מחזיקים אותו שלא ייפול, או שמרימים אותו. גם אנחנו הצטלמנו עליו מספר פעמים:


כשאתה נכנס לאולם הכניסה יש על כל שולחן משחקם בלתי פתירים, מה שכמובן רק אתגר אותנו לנסות שוב ושוב.

לאחר שעתיים, שנמאס לנו (זמנית) מהמשחקים הקשים, נכנסנו לחלק האשליות. חלק האשליות הוא מספר חדרים עם אשליות אופטיות מעניינות. בהתחלה נכנסים לחדר עם תמונות תלת ממדיות (הולוגרמות) רבות על הקירות, דבר שהתחיל לעורר עניין חדש, וקצת יציאה מן הייאוש מהחדר הקודם. אחרי זה הגענו לחדר שאותו אהבנו במיוחד את האמת שהוא היה קצת עקום או יותר נכון חדר מאד עקום. הכל היה בסדר איתו חוץ מהעובדה שהרצפה הייתה בזווית של 40 מעלות ורוב הדברים היו ישרים. היו בו תופעות מוזרות. פעם ראיתם כדור שעולה למעלה? או נדנדה שתלויה עקום? אז הנה לפניכם:


באזור האשליות האופטיות היה גם חדר נוסף, שבו שקעים של מאות פרצופים (רובם זהים), כך שנראה שהם בולטים, ומביטים בך בכל זווית שמסתכלים עליהם.
לבסוף, נכנסנו לחדר ה"גמדים- ענקים", חדר שבו הרצפה הולכת בזווית, וגם כן התקרה, כך שבמקום אחד התקרה נמוכה, ובצד אחר היא גבוהה. ביחד עם רצפה משובצת באלכסון, החדר גורם לכך שבצד אחד האנשים נראים גבוהים ובצד שני נמוכים. אמיר לא החמיץ את ההזדמנות והצטלם עם נעם כך שיראה יותר גבוה ממנו, והתוצאה לפניכם:


לבסוף הגענו לסופו של חדרי האשליות, והגענו לשלב האחרון: המבוך. המבוך דומה מאוד לזה שהיה ליד רוטרואה, רק קשה יותר, גדול יותר, ועם הרבה יותר אנשים. למבוך הזה חני ואיתן לא נכנסו (הם מיצו את העניין שלהם במבוכים בפעם הקודמת). נעם חושב שהמבוך קל יותר מפעם שעברה, הוא פיצח אותו תוך 15 דק'. אמיר וענת חושבים שהמבוך קשה יותר, ומרב בכלל אבדה את עצמה ויצאה החוצה דרך יציאות החירום. לאחר המבוך נתקענו שוב פעם בחידות הבלתי פתירות באולם הכניסה, וכל העובדים לא הבינו למה אנחנו שם כל כך הרבה זמן. לסיום עשינו פיקניק על דשא הכניסה, רק לאחר שהלכנו לסיבוב בשירותים המיוחדים של המקום. השירותים הם שירותים כמו ברומא העתיקה רק שחצי מהם אמיתיים וחצי לא. התמונות מדברות בעד עצמן.

בצדדים יש גם כניסה לשירותים רגילים, רק שעל מושב האסלה משובצים פקקי בירות, עלים, וכו'. לאסלות האלו אין לנו תמונות, אם תרצו לדעת איך הדבר נראה, תצטרכו לבוא לבדוק בעצמכם, מומלץ!לאחר מכן הגענו לכיוון קרומוואל, והתמקמנו לשינה.
את יום שני שלמחרת הקדשנו את לחיפוש עבודה באזור. למה עבודה? בקרוב אנחנו מגיעים לאזור קווינסטאון, קווינסטאון היא עיר "אקסטרים" בניו זילנד, שבו יש הרבה קפיצות באנג'י, צניחות חופשיות, וכל שאר הדברים שנעם מחכה להם (וחני לא). אז לפני שמוציאים מאות דולרים על כל הקפיצות, צריך למצוא דרך למימון התענוג. החלטנו כמשפחה לצאת לשם כך לעבודה. באזור קרומוול, יש הרבה מטעים של דובדבנים, משמשים, שזיפים, וכו'. בקיץ, יש צורך בהרבה ידיים עובדות בקטיף. אומרים שהרבה תיירים מוצאים פה עבודה, אז למה שאנחנו לא נמצא? אבל לנו היו כמה מגבלות.
א. ילדים. אסור להעסיק ילדים בעבודה הזאת, ואין ביטוח אם הם נפגעים, וברוב המטעים יש טרקטורים גדולים, והמעסיקים לא רוצים ילדים מסתובבים בין הגלגלים שלהם.
ב. ויזת עבודה. כשהשגנו לנו ויזות לניו-זילנד, לא חשבנו שנצא לעבוד, ולכן עשינו ויזות רגילות. רוב המעסיקים לא רוצים להעסיק אותנו בלי ויזות עבודה, כי אם יתפסו אותם, הם יאלצו לשלם 50 אלף דולר על כל עובד לא חוקי.
חיפשנו בכל האזור (נסענו לשם כך 60 ק"מ), דפקנו על דלתות החוואים בדרך ושאלנו בנימוס רב אם הם זקוקים לעובדים והאם הם יהיו מוכנים להעסיק הרכב מוזר של משפחה הכוללת הורים (ללא היתר עבודה) וילדים (שאסור להעסיק). לאחר שהתייאשנו והתחלנו לחזור על פעמינו מצאנו את אווין שיש לו מטע של משמשים. הגענו אליו. הוא הסכים להעסיק אותנו בקטיף המשמשים וקבענו שנתחיל בעבודה בשעה 8.00 בבוקר שלמחרת. הוא אפילו נתן לנו להיכנס לקטוף קצת דובדבנים מהמטע בו מצאנו אותו, דבר ששימח את נעם (שהוא טורף דובדבנים מושבע). בערב התחיל לרדת גשם, ואוון הגיע אלינו להודיע לנו שאי אפשר לקטוף משמשים רטובים. הסיכום היה שהוא יבוא לקרוא לנו בבוקר כשהפרי יהיה יבש.
את היום ניצלנו
ללימודים
למשחקים

ולמנוחה

לארוחת הערב, התכווננו להכין המבורגרים, שמניסיוננו אנחנו יודעים שהם מכילים מעט מאד בשר וחיכינו איתם 3 ימים (עד הערב הזה). כשהוצאנו אותם מהשקית חשבנו שהם אולי התקלקלו והתחילו להוציא שומן, כי הם נראו כך:

ניסינו לשים אותם בגרילר שלנו, דבר שלא עזר להם, ניסינו לטגן אותם, וזה לא עזר ממש.

לבסוף גילינו מה קרה, הסתבר שההמבורגרים שחני (אחותה של דלית) קנתה היו צ'יזבורגרים, וחתיכות ה"שומן", הן גבינה. לבסוף אכלנו פסטה.
למחרת בבוקר קמנו בעצלתיים וחיכינו לאוון שיבוא לקרוא לנו. לאחר שהתייאשנו מלחכות שמנו פעמינו אל עבר מטע המשמשים. חברנו אל אוון והוא אמר שאי אפשר לקטוף היום כי העצים רטובים מידי. אבל, מחר לא תהיה שום בעייה וסוכם שבשעה 8.00 בבוקר שלמחרת מתחילים בקטיף. כך עבר לו עוד יום ללא עבודה. על מנת להעביר את הזמן נסענו לחווה ענקית שבעליה שייכים לארגון ההיט. איתן, בעקבות הניסיון עם החוות האחרות בהן ביקרנו חשב שזה יהיה אחלה היט. לפי הספר יש להם 6000 אייקר (שטח שבישראל יגורו בו 45,000 משפחות) והם מגדלים בו כבשים, פרות וצבאים. היגענו, ואסתר קיבלה את פנינו. בעלה לא גילה שום עניין באורחים מישראל. הוא אפילו לא טרח להגיד שלום. הוא הקפיד להתעלם מאיתנו כל הזמן, ואילו אסתר ניסתה להנעים את זמננו במשחקי קלפים משותפים.
ההרגשה היתה באמת לא נעימה. כפי שסיכמנו (עם אסתר כמובן) נשארנו שם ללילה ולמחרת קמנו השכם בבוקר, ונסענו למטע המשמשים של אווין. הצטיידנו בסולמות, וב"סלים" שנתלים עלינו, והתחלנו במלאכת הקטיף. העבודה היתה בקבלנות, וקיבלנו 40 דולר על כל מיכל (קופסת עץ של קוב אחד) שמילאנו.
למזלנו המשמשים היו כמעט בגודל של אבטיחים ככה שהמיכל התמלא מהר.



הקטיף היה נחמד מאוד, כולנו נהנינו, היה קצת קשה עם החום (35 מעלות צלזיוס), ועם העובדה שהיה לנו שלושה סולמות בלבד, אבל עדיין נהנינו.
במאמצים אחרונים סיימנו את המיכל הרביעי (כנראה שלא נצטרך לחזור בעוד 3 ימים לארץ). הלכנו לקראוון פארק (לא לפני שלקחנו דלי מהקראוון, וקטפנו לנו ממטע הדובדבנים מכל הבא ליד...). באופן מפתיע היה בקראוון פארק בריכת שחייה קטנה שיכולנו להתרענן בה מהחום הכבד ששרר באותו יום. למחרת בבוקר הגענו מאוחר קצת מכיוון שבקראוון פארק ירד גשם, אז חשבנו שהעצים יהיו רטובים. כשהגענו אווין לא הבין למה הגענו מאוחר, ושאצלו לא ירדה טיפת גשם אחת. מיד התחלנו לעבוד, ולאחר כשלוש שעות עבודה, החל לרדת מבול. רק בשעה שש בערב התייבשו המשמשים ויכולנו להמשיך. חזרנו לעבודה במלוא המרץ, אבל אז אווין אמר לנו שהוא שולח את הפירות בלילה, כך שנגמרת לנו העבודה אצלו.
אווין
למחרת התכוננו לצאת לכיוון קווינסטאון אבל החלטנו שעדיין נחפש עבודות עלאדרך.
בסקפטיות רבה שאלנו אצל החוואים שבדרך. באופן מפתיע מצאנו לנו עבודה בקטיף משמשים אצל צ'ארלס. חדורי מוטיבציה, ובעלי ניסיון עשיר בקטיף החלנו בעבודה. גם כאן העבודה הייתה בקבלנות, אבל התשלום היה לפי משקל, דבר שבלבל מאוד את שיטת ספירת הרווחים שלנו. קטפנו בקושי רב, כי המטע שלו היה בשיפוע גדול, דבר המקשה על העמדת הסולם כהלכה. בנוסף, המשמשים היו קטנים מאד ודי בשלים. לאחר שסיימנו לקטוף את שורות העצים עליהם סיכמנו החננו את הקרוואן ליד בקתת עובדים של צ'ארלס. בבקתה היו שרותים, מקלחת וחשמל שהעברנו גם אל הקרוואן. הילדים ישנו כרגיל בקרוואן ואילו חני ואיתן זכו לישון בתוך הבקתה תמורת תשלום סימלי ללילה. למחרת בבוקר חני ואיתן החלו בעבודת הקטיף בעוד הילדים לא מצאו את הכוחות לקום. לאחר שעתיים של עבודה הילדים הצטרפו להורים. בשלב הזה חני נשלחה לעבוד בבית אריזה (לפי שעה) במיון המשמשים שקטפנו והיתר המשיכו לעבוד בקטיף (בקבלנות).
חשבנו שסיימנו ביום הראשון את המטע הקשה וציפינו לקבל ביום השני מטע נוח יותר לקטיף. צ'ארלס הצליח כל פעם להפתיע אותנו באזור חדש של עצים זקנים עם פרי די מגעיל. התחלנו קצת להתייאש מהעבודה אצל צ'ארלס. נספר אולי שבאותו יום הגיע ניו-זילנדי לקטוף, והוא החליט לאחר 5 שעות עבודה לפרוש מהעבודה ולתרום לנו את המעט משמשים שקטף.
כששאלנו את צ'ארלס מה התשלום השעתי עבור העבודה בבית האריזה והוא התלבט בין 10.3 ל 10.5 (שכר המינימום בניו זילנד עומד על 12.5) אז הבנו שנפלנו על חוואי די קמצן.
באחד הפעמים צ'ארלס העביר את איתן, נעם ואמיר עם הסולמות למטע אחר שבו המעט משמשים שהיו על כל עץ היו בגובה כזה שאפילו עם הסולם קשה להגיע, אליהם. יתרה מזאת, רובם היו ירוקים ואת הכתומים הציפורים כבר ניקרו. איתן שכנע את צ'ארלס להביא לו את המיכלזון (עפרוני) לביצוע המשימה החדשה. העבודה הייתה כרגיל דיי מייאשת. נעם העביר את הזמן בזריקת המשמשים האכולים לכבשים שהסתובבו במטע.
איתן המשיך להסתובב בין העצים עם המיכלזון בניסיונות נואשים לקטוף משמשים טובים. נעם נשלח למלא מיכלי עץ כמו שהיה אצל אווין, רק עם משמשים יותר קטנים, ועם חוק שיש לקטוף משמשים בקוטר של 45 מ"מ ומעלה. (גודל די נדיר על העצים במטע בו הוא היה). ענת ניסתה לעזור לנעם והתיאשה די מהר. לאחר שחני סיימה את העבודה בבית האריזה, וכל יתר בני המשפחה היו די מיואשים שמנו פעמינו לקרוואן לאכול, להתקלח ולשכב לישון.
למחרת בבוקר חני ואיתן יצאו שוב לעבודה, הילדים שוב לא הצליחו לקום בבוקר. לאחר שעתיים של עבודה מאד מייאשת, בניסיונות נואשים למלא מיכל במשמשים טובים, הם החליטו שמספיק עם העבדות הזאת. כזכור הרעיון היה שזו תהיה עבודה משפחתית משותפת. בפועל העבודה לא התאימה לילדים, והם לא יכלו להיות שותפים לעבודה. הודענו לצ'ארלס (בצער רב) שהחלטנו להתפטר. לקח לו רק שלוש שעות לארגן לנו את התשלום עבור העבודה שלנו. לדעתינו, הוא טעה בחישובים (לרעתו), אבל כנראה שכך רצה הגורל. אנחנו נסענו לעבר עיר ההרפתקאות-קווינסטאון.

נון בתים (נ"ב)

ראינו קיווי!!!
בדרכנו דרומה לאורך החוף המערבי, אחרי שהיינו בפנקייקס עצרנו בעיירה קטנה בשם הוקיטיקה.
שם קנינו לאמיר אבן ג'ייד ונכנסנו לפארק קטן שהיה בו קיווי (מסכן).

חני איבדה את משקפי הקריאה!!!
ביום שעזבנו את המטע של צ'ארלס לא מצאנו את משקפי הקריאה שלה, למרות שהיא השתמשה בהם בערב שלפני.

הקפקפים של נעם נקרעו!!!

הרוכסן בשק השינה של נעם נשבר!!!

לאחר חודשיים וחצי של ריבים בלתי פוסקים על מי ישן איפה ומתי בקרוואן יש לנו טבלה המארגנת את סידורי השינה!!!

כרגע קראנו מייל מחנהל'ה (כנראה הקוראת הכי מסורה שלנו) שהעמידה אותנו על טעותינו. אכן חגגנו את חגיגות חצי השנה חודש מוקדם מידי!!!
טוב נו, נצטרך לחגוג שוב