דלהי-סוף הסיפור

יום שבת 6 באוקטובר

חודשיים פחות יום מאז יציאתנו מהארץ, ואנחנו בג'ודפור אשר בראג'יסטן, החבל ארץ האחרון בו אנחנו מטיילים בהודו. (להוציא את בומביי שממנה אנחנו ממריאים לניו זילנד).
יושבים וכותבים באמצע הלילה, בחום המדברי של ראג'יסטן, כאשר מהרחוב בוקעת מוזיקה מחרישת אוזניים של חגיגה לזכרו של איזה הודי שנפטר בשיבה טובה מאד (הוא עבר את גיל המאה) לפני שנה בדיוק.
וכעת, למעשינו בשבוע האחרון.
בדלהי שתכננו לעבור אותה ב-3 ימים נשארנו שבוע בדיוק. האמת, שכולנו היינו מוכנים להשאר בדלהי עוד. אבל, לא רצינו להילחץ בזמנים בחבל ראג'יסטן.

דלהי הינה עיר, ולא סתם עיר אלא עיר מאד עתיקה ושכזאת היא משופעת מוזיאונים ואתרים היסטוריים
לכן, ניסינו מאד לטעום מהמוזיאונים והאתרים השונים.
ביומנו השני בדלהי נסענו לראות את המבצר האדום-The Red Fort. אשר בדלהי.
לפני הכניסה למבצר, חני הקריאה למשפחת לירון על ההיסטוריה של המבצר, וכך עברנו שעור היסטוריה מתוך הלונלי פלנט (ספר ההדרכה שבלעדיו אנחנו לא זזים).

שעור היסטוריה במבצר האדום.

המבצר האדום הוא מתחם ענק המוקף בחומה. בתוך המתחם ישנם ארמונות יפהפיים, בית מרחץ ומסגדים מרשימים. כל המבנים מימי שלטון המוגולים בהודו לפני כ- 400 שנה שמורים ומרשימים מאד.

הילדים על רקע השער של המבצר האדום

נגזים אם נספר שהילדים מאד התעניינו בכל מה שהיה בתוך המתחם של המבצר האדום. לשמחתם היו שם מדשאות גדולות ומוצלות כך שאת סוף הסיור ההורים המשיכו לבד והילדים רבצו להם על הדשא.
בתמונה הבאה שנלקחה מתוך המבצר האדום מתקבל הרושם לצערנו שהמבנים די קטנים אבל זו רק טעות אופטית.


לאחר הסיור במבצר האדום התקררנו ממעט מים, והמשכנו לכיוון המסגד הגדול שנמצא לא רחוק.

מרטיבים בדרך את הראש במים

לצערנו הגענו קרוב לשעת השקיעה ובשעה הזו כבר לא נותנים להיכנס למי שהוא לא מתפלל מוסלמי. הצלחנו רק להציץ ולראות בחצר מאות אנשים יושבים ואוכלים את הארוחה של שבירת הצום (אנחנו בעיצומו של הרמדאן) לרגלי המבצר הסתובבנו במינה בזאר- שוק בדים מאד גדול שהיה בקרבת מקום. לפתע דגדג את נחירנו ריח מגרה, שהסתבר אכן כסיר ענק של בשר בקר, משהוא מעין גולש. להזכירכם, כמעט ואין בשר בקר בהודו בגלל קדושתה של הפרה. מכיוון שהשוק היה שוק מוסלמי הכינו שם בשר בקר. מיד התיישבנו והזמנו לנו כמה וכמה מנות מהתבשיל. מה ששכחנו לברר זה את נושא החריפות. וכך ישבנו ושרפנו את הלשונות שלנו עבור נזיד בשר.
בסיומו של יום לקחנו ריקשת אופניים לתחנת המטרו על מנת לחזור למלון שלנו.
אנחנו חייבים לציין שהעניין היה קצת מביך. לשבת ולראות אדם מתאמץ מאוד כדי להוביל אותך ליעד שבהחלט יכולת ללכת ברגל. לפחות הרגשנו טוב עם העובדה שסיפקנו פרנסה להודי נוסף.
על ריקשת האופניים

יומנו השלישי הוקדש ליום קניות. יום של הסתובבות במיין בזאר-הרחוב הראשי של השוק אשר נמצא ליד המלון בו התגוררנו. הבנים ניצלו את אותו יום ליותר שעות מחשב. (תני, אתה זוכר ?)
תמונות מיום זה אין לנו, אבל חור גדול בארנק בהחלט יש.
היום הרביעי לשהותנו בדלהי היה יום חג, זהו התאריך בו נולד מוהטמה גנדי והיה זה יום שבתון.
הייתה לנו איזה תחושה של אכזבה מכיוון שהיינו מאד מוגבלים באפשרויות ההסתובבויות. המוזיאונים היו סגורים ואפילו חלק גדול מאד מהחנויות במיין באזאר.

אולי כאן המקום לצרף מספר תמונות של דלהי הישנה והקצת יותר מלוכלכת

רשת חשמל אופיינית בסמטאות של דלהי הישנה

איתן על רקע הרחוב בו נמצא המלון שלנו

המשתנה על פינת הרחוב של המלון.

אל דאגה, על נושא השירותים והמשתנות של הודו נספר מיד בהרחבה.

מכיוון שביום זה לא נסענו לשום מקום מרוחק מאזור המלון, איתן כמובן מצא זמן להתגלח, (הפעם כולל מסאג' פנים). נעם שלנו שהיה עם איתן אצל הספר שודל לעבור טיפול קוסמטי לפנים על מנת לטפל באקנה שעל פניו.
וכך, תוך דקות ספורות נעם מצא את עצמו עם מסכה על הפנים-אקוסה מחשי ממש כמו במערכון של הגשש. רק היו חסרים לו מלפפונים על העיניים.

נעם עם מסכת הפנים

הבנות עברו גם הן טיפול קוסמטי באותו יום. ענת ומרב עשו ציפורניים (כולל פרנ ג'). חני לעומת זאת עשתה שעווה פדיקור ו... צבע בשער.
יומנו החמישי בדלהי הוקדש לנושא המשתנות וביום זה משפחת לירון נפלה בפעם הראשונה (ומתברר לימים שלא האחרונה) בתעשיית הקומבינות של ההודים.
סיפורו של מעשה הוא שהחלטנו לנסוע באותו יום למוזיאון השירותים בדלהי. זה נשמע כמוזיאון מיוחד במינו שלא ניתן למצוא שני לו בכל העולם.
נהג ריקשה שפגשנו בדרך הפגין שליטה בחומר, ומייד ארגן לנו מונית של אח שלו (זהו כבר סימן קוד לקומבינה, למרות שהפעם זה באמת היה אח שלו) שייקח אותנו למוזיאון (מרחק של 35 ק"מ מהמלון שלנו). הוא רצה 700 רופי עבור הנסיעה. לאחר משא ומתן סוכם שהנסיעה תעלה רק 400 רופי בתנאי שאנחנו עוצרים בדרך הלוך בשתי חנויות תיירים וכך גם בדרך חזור. ברוב בורותנו הסכמנו על התנאים. הרעיון הוא שאתה מובל על ידי נהג המונית לאיזה חנות פאר, ואתה מחויב להסתובב בחנות בין 5 ל-10 דקות. ברגע שאתה נכנס לחנות שכזו נצמדים אליך 3 מוכרים ומשתדלים לעניין אותך בפריטים הנמצאים בחנות. אגב, בחנויות האלה ישנם פריטים הנמכרים במחיר ממוצע של 5000$ בלבד. למזלנו אחת השאלות שהמוכרים שואלים היא מאיזה ארץ אתה. ברגע שאתה אומר ישראל הם מניחים אותך לנפשך. נהג המונית מקבל בתמורה קופון לרכישת דלק. מה שהנהג לא סיפר לנו שהחנויות האלה לא תמיד נמצאות ממש על הדרך. לפחות הרווחנו "זמן מזגן" במהלך הנסיעה. וכך, בסיכומו של אותו יום אכן הגענו למוזיאון השירותים, אבל לא הספקנו שום דבר אחר. כמובן ביקרנו בארבע חנויות כפי שסוכם.

וכעת, למוזיאון השירותים ונושא השירותים בהודו.
הנושא הזה מעסיק אותנו מאז היום הראשון בהודו. דיונים מעמיקים בשאלה הרת הגורל מה עדיף- שרותי אסלה (אירופאים) או שירותים הודיים (מה שנקרא "בול פגיעה") נדונו ארוכות, בעיקר בלילותינו הארוכים בדרמקוט עם נועה וגיל. הטיעונים לכאן ולכאן הם כמובן כבדי משקל כראוי לנושא חשוב זה.
למשל, האם הזוית שבה המשתמש בשירותים ההודים צריך לשבת- יותר בריאה והגיונית מבחינה אנטומית (עמדה בה תומכות רוב הבנות) או שיש בה סיכון מסוים, בעיקר אצל הבנים במידה ובאותו הזמן גם צריך להשתין... כבר ראינו בכמה מקומות שילוב של השניים: שרותי "בול פגיעה" בגובה של אסלה...
סוג נוסף הן שרותי הרחוב בערים הגדולות. לרוב אלו פשוט גומחה בקיר המשמשת כמשתנה ציבורית ואתה מרגיש בקיומה ממרחק בגלל הריח הנודף למרחוק.

שרותי רחוב בשימלה

שרותי רחוב בדלהי


המשותף לכל סוגי השירותים הוא כמובן נושא הניקיון או למעשה העדרו. ההודים (למעט יחידי סגולה בודדים) פשוט לא שמעו על חומרי ניקוי והמקסימום של ניקיון הוא לשפוך מים על הסביבה. בשירותים הציבוריים ברוב המקומות המצב הוא ממש בלתי אפשרי, במלונות ובגסט האוסים זה עניין של מזל. אם התמזל מזלנו ויש שירותים חדשים יחסית אז המצב טוב.
לא פלא שכאשר ראינו שיש מוזיאון שלם בנושא שירותים בדלהי לא יכולנו להחמיץ!
המוזיאון שייך לארגון שהמציא שירותים אקולוגים שלא מזהמים את הסביבה ומנסה להפיץ את השיטה ברחבי הודו והמזרח (למי שמתעניין יש לנו סי די שמסביר אותה בפרוט). שמענו סקירה מפורטת על ההיסטוריה של נושא השירותים בהודו שמתחילה מלפני 4500 שנה. ראינו במוזיאון גם מוצגים ביזארים למדי כמו לדוגמא דגם של כס המלכות של לואי ה-13 מצרפת שהופך לשירותים (הוא נהג לחרבן בעודו מקבל אנשים). נעם ומרב לא התאפקו וניסו את הכיסא (לישיבה בלבד). היה שם גם כיסא מקורי (לא דגם) שהובא ממועדון גברים אנגלי ששימש לאותה מטרה אבל אותו לא ניסינו.

מרב על הכסא של לואי ה-13
נעם על הכסא של לואי ה-13


ביומנו השישי והאחרון החלטנו ללכת לגן חיות של דלהי. זאת רק לאחר ששלחנו חבילה לבומביי. מכיוון שמזג האוויר הצפוי לנו בהודו הוא די חם החלטנו לשלוח לבומביי (תחנתנו האחרונה בהודו) חבילה עם בגדי חורף. מייד צרפנו לה את הנעליים שאנחנו סוחבים כל הזמן כאבן שאין לה הופכין, הוספנו עוד ועוד בגדים או חפצים מיותרים, ובסיכומו של דבר מצאנו את עצמנו שולחים חבילה של 22 ק"ג עם ציוד מיותר. (כמובן שלאחר תפירת החבילה נזכרנו בעוד אי אלו דברים נוספים שיכולנו להכניס לחבילה).
לקח לנו רק יומיים להתגבר על ענייני הבירוקרטיה של שליחת דואר ברכבת המקומית. לך תסביר לפקיד שיושב במשרד החבילות ובקושי מבין מילה באנגלית שאנחנו רוצים לשלוח חבילה של 20 ק"ג (הם לא מבינים למה לא לקחת איתנו משקל קטן שכזה..) לעצמנו, ושתחכה לנו בבומבי שלושה שבועות. בקיצור, מעבר למחסום השפה צריך גם לחצות מחסומים של תרבות.
כעת נותר לנו רק לקוות שאכן נמצא את החבילה בהגיענו לבומביי. אנחנו מבטיחים לעדכן בנושא.

החבילה בתחנת הרכבת

לאחר שענייני החבילה הסתדרו, נסענו ליום חביב בגן החיות. גן חיות הוא גן חיות ושכזה הוא תמיד מהווה פינת חמד לילדים. רק שתי נקודות חשובות לציון: גן החיות ממש לא היה עמוס, והיה בו שפע של צל. שני פרמטרים שמוסיפים המון רוגע להסתובבות בגן החיות

ביום חמישי בבוקר משפחת לירון השכימה קום (4.30 לפנות בוקר) ועלתה על הרכבת מדלהי לאגרה, העיר בה שוכן הטאג'-מאהל.
זו הייתה נסיעה ברכבת פאר, ממוזגת. לפני שריקת הקטר עבר דייל והגיש לכל אחד מהנוסעים את העיתון היומי. לאחר דקה הוא עבר שוב בין הנוסעים וחילק לכל אחד מהנוסעים בקבוק של ליטר מים מינרלים. ברגע שהרכבת יצאה לדרך הוא עבר בין הנוסעים וחילק תה של בוקר (קנקן מים חמים לכל נוסע, תיונים, וביסקוויטים). כחצי שעה לאחר שסיימנו את ההתעסקות עם התה הגיע השלב של חלוקת ארוחת הבוקר. וכך כל אחד מאיתנו מצא את עצמו עם מגש אוכל כמו בטיסה. אגב, הטעם גם כן כמו באוכל של מטוס.
וכך עברה לה במהירות הנסיעה בת השעתיים לאגרה
זוכרים שסיפרנו על הנפילה ברשת הקומבינות? אז כך היה גם באגרה. כשיצאנו מהרכבת, ניגשנו לדלפק של המוניות על מנת להזמין מונית. המונית הייתה אמורה לקחת אותנו לתחנת רכבת אחרת באגרה שם רצינו להשאיר את הציוד בשמירת חפצים לאותו יום. הנהג (אריק שמו) היה חביב מאד והציע לנו שנשכור את שרותיו לכל היום. ההצעה הייתה מאד מפתה והמחיר היה בהחלט סביר. הוא נתן לנו בהתחלה המון טיפים, כולל אזהרות מכל מיני רוכלים רמאים בדרך לטאג' מאהל. הכל היה נחמד עד לאחר ארוחת הצהריים. לאחר שאכלנו הוא לקח אותנו(כפי שהוא אמר) למקום בו מכינים עיטורים בתוך שייש בדיוק כמו בטאג' מאהל. בפועל התברר לנו שהמקום אליו נסענו הוא עוד אחד מאותן חנויות (כמו בדלהי) שבו הנהג מקבל קופון דלק תמורת הבאת התייר שמבלה בחנות כ-10 דקות. וכך הוא המשיך והמשיך והמשיך וגרר אותנו בדרך זו לארבע חנויות דיי משעממות לממכר פריטי יוקרה לתיירים. בכל פעם הוא אמר שהוא לוקח אותנו למקום מאד מיוחד.
הטאג' מאהל, הוא מתחם מאד גדול ותיירותי. במתחם יש את אחוזת הקבר המפורסמת שבנה השאה גאהאן לאשתו מומתאז מאהאל האהובה שמתה במהלך לידה. המתחם עצמו מאד מאד יפה, והטאג' מאהל עצמו (הקבר) בהחלט מרשים.
כמובן שיש לנו עשרות תמונות (ללא הגזמה) של הטאג' מאהל. נצרף כאן שתיים מהן.

משפחת לירון בטאג' מאהל.

חני ואיתן בטאג'

אחר הצהריים, לאחר שאריק קיבל את נתח הקופונים שלו, הוא לקח אותנו למתחם של הבייבי טאג'. המתחם כולל שער כניסה אדום, מדשאות ירוקות, ארמון במרכז ושני מסגדים מצדדיו ממש כמו בטאג' מאהל. ההבדל הוא שמתחם זה קטן יותר, פחות מרשים וכמובן כמובן עתיק יותר. למעשה הטאג' מאהל עצמו הוא מעיין העתק של הבייבי טאג' מכיוון שהוא נבנה בהשראתו.
מצורפות כאן שתי תמונות של הטאג' והבייבי טאג' להשוואה.

הטאג' מאהל


הבייבי טאג'


לפנות ערב נסענו לנקודת התצפית בה מומלץ להסתכל על הטאג' מאהל בשקיעה. עמדנו שם איזה חצי שעה יחד עם עוד מספר עשרות תיירים וחיכינו לנס שיקרה. שנראה את הטאג' מאהל משנה את צבעיו עם השקיעה. (כפי שכתוב בלונלי פלנט). לאחר שבזבזנו את זמננו בהמתנה לצבעים המרהיבים של הטאג' מאהל נסענו לתחנת הרכבת על מנת לעלות על הרכבת הנוסעת לג'ודפור, "העיר הכחולה שברג'יסטן". כיוון שלא הייתה תמונה מרהיבה של הטאג' מאהל בשקיעה, נצרף תמונה יפה אחרת של הטאג' מאהל, שנלקחה מהמסגד המערבי שבמתחם הטאג' מאהל.

תמונה אחרת של הטאג'

הגענו לתחנה בשעה 18.45 לרכבת שלנו שהייתה אמורה לצאת בשעה 19.30 . כשהגענו לתחנה בדקנו בלוח האלקטרוני מאיזה רציף יוצאת הרכבת שלנו. להפתעתנו היה רשום שהרכבת שלנו יוצאת בשעה 20.30 מרציף מספר 1. בדקנו מה פשר השינוי והודיעו לנו שיש עיכוב ברכבת שלנו.
וכך, היה עלינו לשרוף איזה שעה מיותרת. לאחר 45 דקות של המתנה הכרוז של התחנה הודיע שיש עיכוב של חצי שעה נוספת לרכבת שלנו. לאחר חצי שעה נוספת הכרוז שוב הודיע על דחייה בשעת היציאה של הרכבת שלנו. וכך העניין נמשך ונמשך ונמשך. נעם מצא דרך מקורית מאד להעביר את הזמן. הוא החל לנפח בלונים ולחלק לילדים ההודים שחיכו לרכבת יחד איתנו. העניין היה ממש סיפור הצלחה. פתאום הייתה איזה אווירת שמחה ואושר באוויר כאשר הילדים שיחקו בבלונים. אגב, היו גם משחקים משותפים בין הילדים ההודים לילדים הישראלים של משפחת לירון.

משחקים בבלונים בתחנה

באיזה שהוא שלב שתי נשים הודיות התחילו לריב ולצעוק אחת על השנייה (לא הצלחנו להבין אם זה היה קשור לבלונים שחילקנו לילדים או לא). מצעקות הריב עבר לתגרות ידיים כולל מכות עם קפקפים.
לא עברו שתי דקות והגיע שוטר עם אלה והתחיל לגרש משם את האנשים בצעקות וגם במכות עם האלה. לקחנו את הציוד שלנו ועפנו משם במהירות לחדרי המתנה יותר מסודרים.
לאחר 4 שעות של המתנה הגיע הרכבת המיוחלת ויצאנו בשעה 23.30 (במקום ב-19.30) לדרך (נסיעה של 12 שעות).
הפעם משפחת לירון לא נסעה במחלקה הראשונה והממוזגת. היא נסעה בקרון שינה ((Sleeper.
הרבה אזהרות קיבלנו על רכבות הלילה בהודו. על השודדים והגנבים ועל אלה שמסממים את הנוסעים.
אז מה עושים? הולכים לישון או לא? האם קושרים את התיקים עם מנעולים?
בסוף, לא קשרנו את התיקים ונפלנו שדודים לשינה עמוקה, פרט לחני שישנה בקומת הקרקע וקפצה כל שנייה לבדוק אם התיקים נמצאים.
כך עברו להם רוב 12 שעות הנסיעה בשינה. דרך בהחלט נוחה להתניידות בהודו.
הגענו בצהריים של יום שישי לג'ודפור, העיר הכחולה בראג'יסטן.

תמונה של קרון השינה