יום רביעי 15 אוגוסט 2007
היום יום העצמאות ה-60 לשחרור הודו.
אז מה עבר עלינו בימים האחרונים?
עברנו מהגסט האוס הראשון שהיה די יקר לאחר שהתאוששנו מהגובה הרב אליו הגענו.
בגסט האוס החדש פרט לעובדה שהוא בחצי המחיר יש יתרון נוסף, יש לנו מים חמים למקלחות כל היום (אם הדוד פועל...)
איתן שסבל הכי הרבה מהגובה נשבר ולקח כדורים טבעיים {טיבטים) על מנת להקל על כאבי הראש וההרגשה החלשה. איתן מרגיש הרבה יותר טוב אולי בזכות הכדורים ואולי לא.
היום יום העצמאות ה-60 לשחרור הודו.
אז מה עבר עלינו בימים האחרונים?
עברנו מהגסט האוס הראשון שהיה די יקר לאחר שהתאוששנו מהגובה הרב אליו הגענו.
בגסט האוס החדש פרט לעובדה שהוא בחצי המחיר יש יתרון נוסף, יש לנו מים חמים למקלחות כל היום (אם הדוד פועל...)
איתן שסבל הכי הרבה מהגובה נשבר ולקח כדורים טבעיים {טיבטים) על מנת להקל על כאבי הראש וההרגשה החלשה. איתן מרגיש הרבה יותר טוב אולי בזכות הכדורים ואולי לא.
בהגיענו לגסטהאוס החדש
ביום שני אזרנו עוז וטיפסנו לשנטי סטופה-בית תפילה שנמצאת מעל העיר לה. במהלך הטיפוס ספר נעם את המדרגות והתברר שהטיפוס כולל בדיוק 600 מדרגות (לא כולל הטיפוס למקדש עצמו). כשהגענו למעלה ההרגשה הייתה שהגענו לגג העולם.
תמונה מראש השנטי סטופה
יום שלישי משפחת לירון הגיבורה יצאה לרפטינג על נהר הזנסקר. עד החיבור שלו עם נהר האינדוס.
כדי להגיע למקום נסענו בג'יפ עם נהג מדריך, שהיה מדריך ברפטינג עצמו, 2 בנות מישראל- רחלי ולירז, ואדם אחד מארה"ב- קליפורניה, אשר ירד בדרך. במהלך הנסיעה חסמה אותנו משאית שהייתה אנכית על הכביש, הנהג המיומן שלנו הצליח לעבור בין קצה המשאית לצוק. המעבר היה צר מאוד, מהחלון נעם ראה שהגלגל היה פחות מחצי מטר מהצוק!!! קצת לפני סוף הנסיעה הנהג עצר ואמר לנו שיש סלע שחוסם את הדרך. הביאו אנשים שפוצצו את הסלע ולאחר מכן התברר שצריכים לחכות שעה כדי שיפנו את כל הרסיסים. חזרנו כמה ק"מ אחורה ושמה התחיל המסלול. הרפטינג היה ברמה 3-4, וכלל בדרך אשדים (זרמים כבדים) ומערבולות (כן, מערבולות!) די מפחידים. מרב וחני הצטרפו לאחר האשד הראשון מכיוון שמרב פחדה מאוד. ברפטינג הייתה עצירה אחת לכמה דקות ובה נעם הפגין את הכישורים שלו (תעוזה וטמטום) ונכנס למים הקפואים למדי. כמה דקות לאחר שהמשכנו נעם קיבל אישור מהמדריך ושוב קפץ למים הפעם באמצע המסלול. אבל איתן שרצה גם לא קיבל אישור ממרב שפחדה שלא יצליח לחזור. בסוף המסלול הגענו לכפר בשם נימו (היינו בטוחים שזה דג ולא כפר), שם אכלנו ארוחת צהריים וחזרנו בג'יפ חזרה ללה. כשהגענו ללה איתן ירד בדרך מהג'יפ כי הוא ראה את הדודים שלו, ג'ו וזלדה.
הגענו לתחנה שבה הורידו אותנו, נפרדנו, וחזרנו לגסט האוס עיפים אך מרוצים.
רגע לפני היציאה לרפטינג
קצת באופן כללי-אחרי שבוע
כמה שניסינו לאבד דברים הדבר התגלה כחסר סיכוי. הלדאקי הממוצע התגלה לפחות לנו כאדם ישר והגון. רשימת הכמעט אבידות עד היום כוללת: הפאוץ' של חניק שבתוכו כמובן הרבה כסף שנשכח בבדיקה הבטחונית בשדה התעופה בבומבי, הארנק של נעם ובו כסף ו-mp4 פעם על המטוס ללה ופעם בשירותים של איזה גסט האוס במהלך חיפושינו אחר גסט האוס חליפי, והתרמיל של חניק שנשכח על המונית. כל הדברים חזרו אלינו בשלום ועם חיוך!
הישראלים
כמה שמדברים על זה זה מדהים. הכמות היא עצומה ומגוונת. הרוב כמובן הם מטיילים צעירים (בעיקר צעירות) אבל גם משפחות שבאו לבקר את אותם צעירים, זוגות מבוגרים יותר וכן, יש גם עוד לפחות שתי משפחות כמונו שמטיילות תקופה ארוכה. יש לזה חסרונות, כמו שהילדים אמרו-אנחנו לא מרגישים שאנחנו בחו"ל, אבל גם יתרונות ונוחות, לדוגמא בנושא האוכל.
האוכל
בכל מסעדה שמכבדת את עצמה יש תפריט ישראלי שכולל פלאפל, מלאווח, שקשוקה, שיפודים וכו'
דבר שמאד מקל על אפשרויות האכילה. חשוב לציין שהפיצה ב"קרוס רואד" היא הפיצה הכי טובה. נא להפיץ בקרב כל קהילת הישראלים באשר הם. הילדים נתנו לה את הכינוי "המסעדה של הפיצה" להבדיל מ"המסעדה של הנודלס"
אנחנו מנסים אוכל אחר גם. בעיקר ההורים וקצת נעם. אלהפעםנחנו כבר מעיזים לאכול עיזים. (למי שלא הבין-בשר). אפילו מרב מוצאת מידי פעם משהו לאכול. כמו כן גילינו שאם רוצים לאכול פעמיים ביום במסעדה לא נשאר לך יותר מידי זמן לדברים אחרים. עד שחבורה של שישה אנשים כמונו הכוללים ארבעה ילדים מהירי החלטה יחד עם קצב ההכנה של המזון (נמשך כ-40 דקות למנה).
ותמיד אבל תמיד אחרי שקיבלנו את האוכל וסיימנו לאכול ישנו תורן שנזכר שהוא רוצה עוד משהו לאכול כי המנה שלו לא היתה ממש טעימה לו או לא השביעה אותו (במקרה של נעם) ואז הזמן נספר מהתחלה. בקיצור סיפור של שלוש שעות מינימום כפול שתי ארוחות פלוס החלטה באיזו מסעדה אוכלים היום, תעשו את החשבון לבד.
בימים האחרונים אנחנו מנסים לרדת לפעם ביום. סביר להניח שתוך כשלושה חודשים נמצא את הדרך לעשות זאת.
זהו להפעם
כמה שניסינו לאבד דברים הדבר התגלה כחסר סיכוי. הלדאקי הממוצע התגלה לפחות לנו כאדם ישר והגון. רשימת הכמעט אבידות עד היום כוללת: הפאוץ' של חניק שבתוכו כמובן הרבה כסף שנשכח בבדיקה הבטחונית בשדה התעופה בבומבי, הארנק של נעם ובו כסף ו-mp4 פעם על המטוס ללה ופעם בשירותים של איזה גסט האוס במהלך חיפושינו אחר גסט האוס חליפי, והתרמיל של חניק שנשכח על המונית. כל הדברים חזרו אלינו בשלום ועם חיוך!
הישראלים
כמה שמדברים על זה זה מדהים. הכמות היא עצומה ומגוונת. הרוב כמובן הם מטיילים צעירים (בעיקר צעירות) אבל גם משפחות שבאו לבקר את אותם צעירים, זוגות מבוגרים יותר וכן, יש גם עוד לפחות שתי משפחות כמונו שמטיילות תקופה ארוכה. יש לזה חסרונות, כמו שהילדים אמרו-אנחנו לא מרגישים שאנחנו בחו"ל, אבל גם יתרונות ונוחות, לדוגמא בנושא האוכל.
האוכל
בכל מסעדה שמכבדת את עצמה יש תפריט ישראלי שכולל פלאפל, מלאווח, שקשוקה, שיפודים וכו'
דבר שמאד מקל על אפשרויות האכילה. חשוב לציין שהפיצה ב"קרוס רואד" היא הפיצה הכי טובה. נא להפיץ בקרב כל קהילת הישראלים באשר הם. הילדים נתנו לה את הכינוי "המסעדה של הפיצה" להבדיל מ"המסעדה של הנודלס"
אנחנו מנסים אוכל אחר גם. בעיקר ההורים וקצת נעם. אלהפעםנחנו כבר מעיזים לאכול עיזים. (למי שלא הבין-בשר). אפילו מרב מוצאת מידי פעם משהו לאכול. כמו כן גילינו שאם רוצים לאכול פעמיים ביום במסעדה לא נשאר לך יותר מידי זמן לדברים אחרים. עד שחבורה של שישה אנשים כמונו הכוללים ארבעה ילדים מהירי החלטה יחד עם קצב ההכנה של המזון (נמשך כ-40 דקות למנה).
ותמיד אבל תמיד אחרי שקיבלנו את האוכל וסיימנו לאכול ישנו תורן שנזכר שהוא רוצה עוד משהו לאכול כי המנה שלו לא היתה ממש טעימה לו או לא השביעה אותו (במקרה של נעם) ואז הזמן נספר מהתחלה. בקיצור סיפור של שלוש שעות מינימום כפול שתי ארוחות פלוס החלטה באיזו מסעדה אוכלים היום, תעשו את החשבון לבד.
בימים האחרונים אנחנו מנסים לרדת לפעם ביום. סביר להניח שתוך כשלושה חודשים נמצא את הדרך לעשות זאת.
זהו להפעם
עידכונים יהיו בערך פעם בשבוע מכיון שענין האינטרנט לא כל כך נוח
