מנסים ללא הצלתה רבה לעדכן את הבלוג בזמן (או לפחות לפני שנשכח את הדברים החשובים).
לאחר יום המנוחה שעשינו קמנו בבוקר יום שבת ליום גשום. למרות מזג האוויר החלטנו לצאת לקראת הצהריים לביקור בכמה מקומות באזור פיטיאנגה בתקווה שישתפר.נסענו ל"מפרץ הקתדרלה"- מפרץ יפהפה שהגישה אליו, דרך מנהרה טבעית בסלע, אפשרית רק בשעת השפל כי בזמן הגאות המעבר מתמלא מים.
מפרץ הקתדרלה
לאחר שמיצינו את עניין "מפרץ השפל", הלכנו לחוף בשם Hot Water beach (חוף המים החמים). בחוף המיוחד הזה יש מעיינות חמים מתחת לאדמה, ואתה יכול לבוא בשעות השפל ולחפור לך מעין בריכה חמה פרטית על חוף הים, וליהנות מהמים החמים. לצערה הרב של משפחת לירון, היא הגיעה בסוף השפל, ולכן רק התנחלה בבורות של אנשים אחרים. תוך דקות ספורות הגיע גל גדול מהים, והרס את כל הבורות באזור. הדבר הכי מבאס היה כמובן חדירת המים הקרים מהים לתוך מתחם המים החמים שהיו בבורות החפורים.
בואו נחזור כמה שעות אחורה, אל הנסיעה להוט וואטר ביץ'. בזמן הנסיעה לחוף ראינו מהחלון של האוטו, (למי שדואג, אין לו שם..) חיות מוזרות כמו הכלאה של ג'ירפה כבש, וגמל. בדרך חזרה נכנסנו לאזור לבדוק את העניין לעומקו. נכנסנו לשטח החווה שבה היו ה"חיות" המוזרות. נכנסנו וראינו את החיות מקרוב, הם נראו ככה:
המשכנו לנסוע לתוך החווה. בשלב מסוים הגענו לבית הארחה. לא היו שם אנשים אבל כשהצצנו פנימה דרך החלון ראינו שלט New Zealand Alpaca, וכך הצלחנו להבין שהחיות האלה הן אלפקות שעברו גז. בדרך חזרה לא הייתה ברירה אלה לתת לענת ומרב ללטף ולהצטלם עם החיות.
הגיעה שעת הערב, והחלטנו ללכת לפארק חבלים גדול שנמצא באזור, על מנת לברר פרטים רגילים, לקראת אטרקציה (מחירים, גילאים וטיפים). התברר שהמקום מנוהל ע" משפחה, שקנתה את השטח. האבא שכנע אותנו להישאר ולטפס על החבלים באותו יום. משפחת לירון הסכימה, וקבעה שכל ילד יעשה את חבילת ה"קומבו". חבילת הקומבו כללה 4 ממתקני הפארק לבחירה (בפארק תשעה "אתגרים", רובם בגובה 12 מטר). המתקנים כללו דברים כגון: הליכה על חבל מתוח (כמובן עם חבלים בצדדים לידיים), הליכה על קורה באוויר (עם משימות כמו ללכת אחורה עם עיניים עצומות), טרפז, ועוד דברים בסגנון. ה-תחנה של הפארק, היא קפיצה, המזכירה מעט קפיצת באנג'י ולכן מכונה "חצי באנג'י". ובמהלכה הקופץ קשור לחבל, ומתנדנד כמו טרזן הלוך ושוב. כל הילדים עלו על 3 מתקנים מתוך הקומבו, במטרה לשמור תחנה אחת בשביל הקפיצה. נעם שהצטיין בביצועיו קיבל בונוס מהעובדים, תחנה נוספת חינם, המכונה Chicken legs כלומר רגלי תרנגולת. תחנה זו נחשבת לקשה מכולם, וממש מעטים מצליחים בה. התחנה מורכבת מ-2 חבלים מתוחים מקבילים (כלומר, רועדים) ויש ללכת עליהם ללא אחיזת ידיים. לכל הסקרנים, נעם הצליח לעשות את המשימה (כמובן עם עזרה מחבל הביטחון פעם בכמה צעדים). אולי התמונה הבאה תוכל לתאר את מתקן ה-.Chicken legs
לכולם נשארה התחנה האחרונה, ובעלי המקום שחררו את הכלבה שלהם לאזור. הכלבה היא מגזע האנטאווי (האנט - לצוד, אווי - רחוק), המשמש לרוב בתור כלב רועים. גזע זה מאד חכם ואנרגטי. הכלבה ידעה לעשות פעלולים מרשימים. אחת מההנאות הגדולות שלה היא לקפוץ בתחנת הקפיצה הגדולה שבפארק על האנשים ברגע שהם מגיעים לנקודה הנמוכה של הקפיצה. הילדים קפצו, וכמובן שהכלבה קפצה עליהם. לאחר מכן איתן החליט לטפס גם כן, ולנסות את הקפיצה שהילדים לא יכלו להפסיק לדבר עליה. במהלך הקפיצות של משפחת לירון (להוציא את חני מהכלל), הכלבה חטפה מספר בעיטות מרגליהם של נעם ואיתן. הכלבה קודי, אם את שומעת, אנחנו מצטערים. לאחר הקפיצות, משפחת לירון סיימה את היום בזריקת כדורים לכלבה שהחזירה אותם בשניות. האגם אליו נזרקו הכדורים היה האזור החביב על הכלבה והילדים כאחד. ועכשיו... מעט תמונות
אמיר בירידה ממתקן הקורה
ענת מתכוננת לקפוץ אל הטרפז
מרב נמצאת בקפיצת ה"חצי באנג'י"
איתן נמצא בתחנה, ואפשר לנחש בקלות, באיזה תחנה הוא נמצא.
קודי, כלבת ה-"האנט-אוואי".
בערב הספקנו להזמין לנו מקומות במעבורת לאי הדרומי. היום היחידי שהצלחנו למצוא בו מקומות בשעה סבירה היה ב-25 לדצמבר (ערב הכריסמס) מה שמשאיר לנו בערך עוד חודש באי הצפוני.
למחרת ,יום ראשון, נפרדנו מרוז ופיטר שארחו אותנו בימים האחרונים (וגם ניסו קצת להראות לנו כמה החיים בידי ה' וכל האמת כתובה בתורה ובברית החדשה),הם הלכו לכנסיה ואנחנו שמנו פעמינו דרומה לכיוון הצד המערבי של פארק קורמנדל לאזור שנקרא "הגבעות השבורות". הגענו לשם כבר בשעות הצהריים אבל לא התעצלנו ויצאנו לטייל בפארק. כדי לא לשבור מסורות משפחתיות גם הפעם עשינו טעות קלה בניווט (שעלתה לנו בכחצי שעה בעליה כמובן),אבל לבסוף הגענו לשיא של המסלול: 500 מטר של הליכה בתוך מנהרה ששמשה את הרכבת בימי הבהלה לזהב באיזור.
בכניסה למנהרה 
בערך במחצית הדרך הילדים החליטו לכבות את הפנסים ולהפתעתינו גילינו שאנחנו מוקפים בתולעים זוהרות! את שאר הדרך בילינו בחקר התופעה. ניסינו נסויים שונים כגון:מה קורה ל"פנס" כאשר נוגעים בתולעת, וכדומה (מי אמר שאנחנו לא מקפידים ללמוד בטיול). שתי תולעים אפילו הוצאנו מהמנהרה לאור כדי לצלם אותן לטובת העם בציון, והרי (מרב: הרי!) התוצאות:
התולעים על מפת המסלול 
לצערינו התולעים לא אהבו את האור והחזירו נשמתם לבורא. אנחנו מקוים שהן מתנחמות בתרומתן לחינוך בישראל בימים קשים אלו...
כשסיימנו את הטיול כבר היה כמעט ערב אז נשארנו לישון במקום. לא בטוח שעשינו בחכמה כי זה היה המקום שבו התקיפו אותנו זבובי החול. למי שלא יודע- זבובי חול הם זבובונים קטנים שעוקצים בעיקר ברגליים (הם פשוט נמצאים קרוב לאדמה), והעקיצות שלהם מגרדות במשך מספר ימים. בקיצור, ניג'וס רציני שמלווה אותנו מאז ועד היום.
אחרי יום ראשון שהיה יום חם במיוחד חשבנו ביום שני ללכת לים. כמובן שמיד התחילה רוח קרירה יותר ולבסוף התנחמנו בקראון פארק שיושב על מעיינות חמים והתרחצנו בבריכה החמה שבו (אמיר פרסמן בטח מקלל אותנו על הבזבוז של החופים הכי יפים בעולם על לוזרים כמונו שלא נכנסים למים בגלל קצת קור... ). אנחנו מקוים שעד סוף הטיול נצליח להיכנס לים, אם לא אז נשלים את החסר בתאילנד.
ביום שלישי שמנו פעמינו לכיוון רוטרואה. בדרך עצרנו בפינת חמד. קבוצת מתנדבים מהעיירה הסמוכה החליטו לפני 11 שנה להקים גן שאנשים יוכלו לבלות בו. הם ניקו כמה דונמים של יער, בנו שבילים, שתלו מחדש גינות, יצרו פינות ישיבה ותצפית על הנוף ואמנים מקומיים יצרו פסלים מחומרים ממוחזרים.
המקום פעיל וגדל כל הזמן ועובדים בו מתנדבים כל הזמן. (אולי אפשר לאתגר את תנועת "מעגלים" בפרדס חנה כרכור ?).
מרב על גשר הנעליים
לאחר בילוי נחמד במקום המשכנו בדרכינו על מנת להגיע למארחי היט באזור רוטרואה שסיכמנו איתם שנגיע אחר הצהריים. הבעיה היא שהם גרים באיזה דרך כפרית נידחת (בספר כתוב 20 דקות נסיעה ממרכז העיר...) ואנחנו גילינו פתאום שאיבדנו את ספר המפות שלנו. כמובן שבדיוק נגמרו לנו דקות השיחה בפלאפון ובדרכים הכפריות האלו אין ממש טלפון ציבורי בכל פינה. במזל עצרנו מכונית שהנהגת שלה גרה באותה דרך של המארחים שלנו אז היא ידעה להסביר לנו לאן לנסוע והצלחנו להגיע. היה שווה כי הגענו למשפחה נחמדה במיוחד: סטיב (עוסק בהובלת רהיטים) ,וסינדי שמלמדת את הילדים בבית הם הורים לחמישה ילדים (שתי הבנות הגדולות נשואות) וסבים לשלושה נכדים. הם גרים בחווה קטנה עם קצת פרות, כמה חזירים, שלש עיזים, שני כלבים, שני חתולים, תרנגולות, ברווזים, יונים ומה לא. הם אנשים חמים במיוחד ומלאי חוש הומור (מצרך די יקר המציאות בין הניו זילנדים). לפי מה שהספקנו להבין ולראות, הבית שלהם תמיד מלא אנשים, בעיקר בזמן "עונת הישראלים" כמו שהם קוראים לעונת התיירות, משהו כמו חצי שנה. ביום שהגענו לכאן היו כאן עוד ארבעה ישראלים צעירים שהתארחו כאן וגם אחת הבנות הנשואות עם שני ילדיה. אנחנו לא גרים ממש בתוך הבית אלא בחדר עם כניסה נפרדת שיש בו שירותים ומקלחת, אבל בשביל בישול ואוכל אנחנו נכנסים לבית. ארוחות ערב יצא לנו לאכול ביחד עם כולם והיה נחמד ושמח.
ביום רביעי לפי המלצתו של סטיב ביקרנו בכמה מקומות חביבים בסביבת אגם רוטרואה. הלכנו לראות את מעיינות המורנה (Hamorana). להפתעתנו גילינו שמעינות אלה מזרימים 1,000,000 קו"ב מים בשעה. אנחנו חושבים על דרך להעביר מעיינות אלה לישראל.
ביקרנו במפלי אוקרה, סדרה של כמה מפלים שהגבוה בהם הוא של שבעה מטר. זה המקום הגבוה ביותר בעולם שעוברים בו בסירות רפטינג. אל דאגה, אנחנו רק צפינו באחרים שעשו את זה מלמעלה.
המפלים.
מפלי אוקרה 
רוטרואה היא עיר שמפורסמת באתרי הפעילות התרמית שבה. גייזרים, בריכות בוץ מבעבע, מעיינות חמים מעלי אדים וענני סירחון של גופרית. טעמנו קצת מהנושא בפארק שבעיר, טבלנו רגליים בבריכה וראינו כמה ברכות מעלות אדים ובוץ מבעבע.(רק הקדמה למה שכנראה נראה בהמשך באתרים יותר "רציניים" ויקרים כמובן).
רגליים בריכה 
אחר כך הלכנו לסופר (אחד הבילויים החביבים על כולנו) על מנת להצטייד. ידענו שסינדי והילדים לא היו בבית כל היום ושבערב יהיו אצלם כעשרים איש (חברים שלהם אמורים להגיע עם שלשה ילדים) אז החלטנו לקנות עוף כדי להכין לכולם. כשהגענו הסתבר שסינדי הכינה כבר בבוקר צלי. בקיצור,יצאה ארוחה שלא מביישת את ארוחות יום שישי של משפחות ינאי-כספין, אבני ולירון.
יום שבת 1 בנובמבר
עדיין נמצאים בביתם של סטיב וסינדי מקגרגור, לקחנו לנו יום מנוחה,לימודים, זמן לתכנן קצת הלאה וכמובן לעדכן את הבלוג.
ביום חמישי שוב יצאנו לנו לאתרים שונים באזור. ביקרנו באגמים באיזור: האגם הכחול, האגם הירוק ואגם טרוורה.
ליד אגם טרוורה מצאנו כמה ברווזים וברבור שחור שמאוד נהנו לאכול לחם מהיד של הילדים
באיזה שהוא שלב נמאס לילדים מטיולי הנוף האינסופיים ונסענו למבוך תלת מימדי שנמצא באיזור.
מפת המבוך 
מדובר במבוך שאורכו 1.6 ק"מ. אתה אמור להכנס בדלת אחת, לעבור בארבעת המגדלים שבפינות ולחזור החוצה באותה דלת שבה נכנסת. נשמע פשוט, נכון? אז זהו, שלא כל כך. הילדים עוד הצליחו לצאת מהעניין בזמן סביר, מה שממש אי אפשר להגיד על ההורים. "הסתובבנו כמו עכברים במלכודת ומצאנו את עצמנו מסתובבים במעגלים ללא מוצא". בשלב מסוים חני חשבה שהיא הצליחה לצאת אבל אז הסתבר שהיא יצאה מהיציאה הלא נכונה והילדים הכריחו אותה לחזור על מנת למצוא את היציאה הנכונה... לבסוף הילדים ניסרו את המבוך כדי להוציא את חני ואיתן. אל דאגה, הילדים לא הצליחו למצוא מסור.
יום שישי השכמנו קום על מנת להגיע בזמן לאתר הפעילות התרמית ואיטאפו. ולמה צריך להשכים קום? מיד נספר. יצאנו כמובן 10 דקות אחרי הזמן המתוכנן, לחצנו על דוושת הגז בדרך והיינו בלחץ נוראי שלא נגיע בזמן. אצנו רצנו לקנות כרטיסים במשרד ומשם נסענו במהירות לנקודה בה מתפרץ הגייזר "ליידי נוקס". התיישבנו יחד עם כל התירים על ספסלים
הגייזר לפני ההתפרצות
וחיכינו לשעה 10.15 . לשעה בה אמור להתפרץ הגייזר מידי יום. בשעה 10.10 הגיע אחד מעובדי האתר והכניס חפיסת סבון לפתח הגייזר.
תוך שניות החל לצאת קצף ומייד לאחריו שפריץ אדיר של מים.
זה היה מחזה מרהיב אם כי מלווה בהרגשה קצת אדיוטית.
משם המשכנו בסיור ברחבי הפארק שבו קיימות כל מיני תופעות הקשורות לפעילות הגיאותרמית המתרחשת באזור רוטרואה ובפרט בפארק זה. רובנו די נהנו חוץ ממרב שלא הצליחה להבימן איך אפשר להתעניין בדברים חמים ומסריחים. הבנים לעומתה נהנו מהאפשרות להפליץ באופן חופשי ללא תלונות מהסביבה.
בריכת השמפניה 
המחבת הלוהט 
בריכת השטן 
בריכת גופרית 
בוץ מבעבע 
מפארק וואי-או-טאפו (מים קדושים) נסענו לנחל קרוסין. נחל קרוסין הוא נחל של מים חמים מהמקורות החמים באזור. חצי נכנסו לנחל, אמיר ענת ואיתן. מרב לא נכנסה כי חם מידי, חני כי קר מידי (בחוץ), ונעם סתם לא אוהב ממש מים חמים.
במפל החם 
בסיומו של יום חזרנו לבית של משפחת מקגרגור והילדים הספיקו לעזור בקישוט עץ חג המולד.
למען האיזון הבין דתי, ערכנו קידוש בסעודת יום שישי. סבא אהרן, מקווים שאתה גאה בנו.
טוב האמת שהתכוונו לעזוב בשבת בבוקר, אך משפחת מקגרגור הזמינו אותנו להישאר, ולבוא איתם לכנסייה ביום ראשון, אז החלטנו לעשות בשבת יום מנוחה אצל המקגרגורים.
יום ראשון בוקר קמנו והלכנו לכנסיה. האמת, היה די משעמם. לפחות בסיום התפילה היה ברביקיו, ובסיום הארוחה זרקו סוכריות לילדים כמו בבר-מצווה. משפחת לירון הצטיינה באיסוף הסוכריות. נותר רק למצוא רופא שיניים טוב בניו-זילנד.
נסענו בחזרה לביתם של משפחת מקגרגור, הצטלמנו ונפרדנו בצער רב.
משפחת מקגרגור.
רתמנו שוב את הקרוואן למכונית והדרמנו לעבר טאופו.
