ממש בסוף הטיול! עוד שבוע אנחנו כבר עולים על המטוס של אל-על, ומגיעים חזרה, לת"א! אך למרות שהסוף קרוב, ההרפתקאות והחוויות של משפחת לירון עדיין לא נגמרות...
כפי שתכננו, יצאנו אל כיוון קו-פנגאן (אי פן-גאן). עזבנו את החדר, קנינו כרטיסים למעבורת, אכלנו, ועלינו אל המעבורת. המעבורת הייתה שונה מהמעבורת הקודמת, וגרמה לרובינו לבחילות. כולנו עלינו לסיפון האנייה, חוץ מנעם שראה את הסרט שהוקרן בקומה התחתונה (לשמוע לא היה אפשר, כי היה רעש חזק של מנוע, אבל זה באמת משנה משהו בסרט פעלולים של ברוס לי??).
האי פנגן, ידוע כאי המסיבות, ובעיקר במסיבת ה"פול מון פארטי" (מסיבות ירח מלא) שלו. אמנם לא הגענו בירח מלא, אבל כמובן שיש לאי פתרון, ויש את מסיבות "חצי הירח", "אין ירח" ו"שום דבר מיוחד בירח". אנחנו החלטנו להתמקם באי באזור רחוק יותר מהמסיבות, במקום שקט יותר, בתונג נאי פאן יאי, החוף בו גרים בועז וגלית.
הגענו אל הבית של בועז וגלית, השארנו אצלם את הציוד, והלכנו לחפש שוב את החוף עלין פינטזנו (חוף עם חול ים לבן, ביקתות פזורות בין עצי קוקוס הנושקות לים. מים כחולים ובהירים שכמובן ניתן לשנרקל בהם). מלאי מוטיבציה, החלנו לצעוד בשעה 2 בצהריים (בשיא החום כמובן) ובדקנו את כל אתרי הנופש לאורך החוף עד שכבר לא זכרנו מי או מה. לבסוף הלכנו אל האתר הראשון שבדקנו, "הראשון עם הבריכה", כדי שמרב לא תתפוצץ. קצת אחרי שהתמקמנו הבנו שזה לא בשבילינו, אבל במקום לדאוג למקום חדש הלכנו אל הבריכה.
למחרת בבוקר עברנו לבונגלוס אחרים שהיו קצת פחות מפוארים אבל הרבה יותר מרווחים.
כשנכנסנו לבונגלוס חיכתה לנו הפתעה נעימה של סידור המגבות
לאחר כמה זמן קיבלנו שיחה ממשפחת לוי (המשפחה שפגשנו בבנקוק). התברר שגם הם באי קופנגן, קצת מאוכזבים מהחוף בו הם נמצאים. הזמנו אותם להצטרף אלינו לפינה החמודה שמצאנו והם נענו בחיוב.
מרב כהרגלה התחברה עם הבנים- שני וגונן. הפעם גם לבנים היה עניין כי הילדים של משפחת לוי יותר גדולים. אמיר ונעם התחברו עם כרמל וירדן למשחקי קלפים והחלפת חוויות צופיות שנמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה.
ההורים בילו בשעות בין הערביים על המרפסת בשתיית קפה.
בערבים כרמל וענת הסתודדו להם על החוף וניהלו שיחות נשיות עמוקות, הכוללות השוואות על איזה אמא יותר מעצבנת.
את רוב הימים הבאים, העברנו בסתלבט על החוף, קצת בתוך המים, שינה, משחקי קלפים אכילה ושתיית שיקים.
בקיצור, חיים קשים.
את ארוחות הערב חילקנו בין המסעדה שעל החוף שלנו לבין המסעדה של "סום" עם דגי
ה red-snaper והברקודה הזכורים לטוב.
באחד הימים שכרנו אופנועים (עניין שהפך כבר להרגל אצל משפחת לירון) ונסענו איך לא... למפלים!
כמו תמיד, חתמנו על ההסכם והשארנו את הדרכונים כערבון.
אנחנו בהרכב הקבוע, רק שכרמל לוי הצטרפה אל איתן ומרב (מסתבר שאנחנו לא היחידים שרבים על "מי עם מי- ולמה?") ותדלקנו את הרכבים לקראת הנסיעה.
הדרכים באי לא סלולות, עם עליות וירידות, בורות פה ושם, הברקסים לא היו תקינים במיוחד. בקיצור, חוויה מפוקפקת למדי.
המפלים היו די מאכזבים, כך שאפילו אין לנו תמונות. התמונה היחידה שיש לנו מהביקור בהם היא של יואל לוי שהתעקש להישאר לשמור על האופנועים.
לאחר מכן המשכנו במהירות צב, כשרב הנסיעה היא עם רגליים נוגעות ברצפה כדי למנוע החלקה, עם ברקסים חורקים. למרות כל מאמצינו, קרו החלקות קטנות פה ושם, אבל למזלינו אף אחד לא נפצע מלבד האופנוע של רויטל לוי שנשרט קצת. בדרכנו חצינו גשר עצים
לבסוף הגענו גם לחוף נחמד, מה שפיצה קצת על הנסיעה הנוראית שגמרה לנו את הכוחות. שיחקנו קצת בחוף ובמים, אכלנו ארוחת צהרים, ואזרנו כוחות לדרך חזרה.
הדרך חזרה הייתה הרבה יותר קלה, אבל לקראת הסוף נעם ואמיר החליקו עם האופנוע, אמיר שפשף את הברך וגם האופנוע קיבל כמה שריטות. בערב כשהגענו להחזיר את האופנועים, דרשו מאיתנו סכומים עצומים על כך שהאופנוע נשרט, כי הסוחר טען שצריך להחליף את הפלסטיקים הפגועים, כלומר על כל שריטה קטנה, צריך להחליף חלק פלסטיק שלם, בסכום של החל מ-2500 באט, כלומר יותר מ-250 שקל, וסה"כ של בערך 2000 שקל לשני האופנועים ה"פגועים".
לאחר שהתאוששנו מהתדהמה הבנו שנפלנו קרבן לסחטנות מקובלת באזור- הסוחרים "עושים קופה" על גב התיירים בדרך זו. בגלל מצב הדרכים הגרוע, כ40% מהשוכרים מחליקים ושורטים את האופנועים והסוחרים דורשים מחירים מופקעים על התיקונים. לקחנו איתנו את האופנועים (ההשכרה היא ל-24 שעות כך שהיה לנו זמן עד 10 בבוקר למחרת) על מנת שנחליט מה לעשות. מצד אחד אין שום סיבה שנשלם מחירים מופקעים כאלו, אבל מצד שני הדרכונים של איתן ושל יואל נמצאים אצל הסוחר... היום הבא עבר עלינו בבאסה נוראית שממש לא התאימה לנו לסיום הטיול. שמונה חודשים של טיול שבדרך כלל רק הגבירו את האמון שלנו בבני אדם לא ראוי שיסתיימו בצורה כזאת. בלילה כמעט ולא ישנו, גם בגלל ההרגשה המחורבנת וגם מחשש שיגנבו את האופנועים (תוצאות של האמון הפגוע). בבוקר רויטל וחני ניסו ללכת ולדבר שוב עם הסוחר ללא הצלחה.
על מנת לתאר את הנזק שנגרם לאופנועים, מצורפת תמונה של האופנוע האדום, "הפגוע יותר".
החזרנו את האופנועים, והצלחנו להוציא את הדרכון של איתן (יואל לקח אחריות על שני האופנועים הפגועים). לאחר נסיון לערב את השוטר המקומי שנגמר בכך שהשוטר צידד כצפוי בסוחר, וטלפון לשגרירות ישראל בבנגקוק שהבהיר שאין הרבה מה לעשות בענין רצינו כבר לשלם ולגמור את הסיפור. יואל לעומת זאת (כיאה לג'ינג'י מצוי) אמר שהוא לא מוכן להכנע לסחטנות והוא מעדיף להשאיר את הדרכון ולהוציא חדש בבנגקוק. בררנו את ההליכים והעלויות הכרוכות בזה, החלטנו שכך נעשה.
ביום רביעי בבוקר נפרדנו בצער ממשפחת לוי ששמה פעמיה לבנגקוק ואילו אנו התחלנו יום נסיעות מפרך לאיים המערביים של תאילנד, והפעם לאי בשם קו-נגאי שבו נבלה את הימים האחרונים של הטיול. לאחר יום שבו שטנו במעבורת, נסענו באוטובוס, במיניוואן, בעוד מיניוואן ולסיום שטנו בדרך מקסימה עם סירת "זנב ארוך".
לאי הגענו עם חשכה
הגענו אל הבית של בועז וגלית, השארנו אצלם את הציוד, והלכנו לחפש שוב את החוף עלין פינטזנו (חוף עם חול ים לבן, ביקתות פזורות בין עצי קוקוס הנושקות לים. מים כחולים ובהירים שכמובן ניתן לשנרקל בהם). מלאי מוטיבציה, החלנו לצעוד בשעה 2 בצהריים (בשיא החום כמובן) ובדקנו את כל אתרי הנופש לאורך החוף עד שכבר לא זכרנו מי או מה. לבסוף הלכנו אל האתר הראשון שבדקנו, "הראשון עם הבריכה", כדי שמרב לא תתפוצץ. קצת אחרי שהתמקמנו הבנו שזה לא בשבילינו, אבל במקום לדאוג למקום חדש הלכנו אל הבריכה.
למחרת בבוקר עברנו לבונגלוס אחרים שהיו קצת פחות מפוארים אבל הרבה יותר מרווחים.
כשנכנסנו לבונגלוס חיכתה לנו הפתעה נעימה של סידור המגבות
לאחר כמה זמן קיבלנו שיחה ממשפחת לוי (המשפחה שפגשנו בבנקוק). התברר שגם הם באי קופנגן, קצת מאוכזבים מהחוף בו הם נמצאים. הזמנו אותם להצטרף אלינו לפינה החמודה שמצאנו והם נענו בחיוב.מרב כהרגלה התחברה עם הבנים- שני וגונן. הפעם גם לבנים היה עניין כי הילדים של משפחת לוי יותר גדולים. אמיר ונעם התחברו עם כרמל וירדן למשחקי קלפים והחלפת חוויות צופיות שנמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה.
ההורים בילו בשעות בין הערביים על המרפסת בשתיית קפה.
בערבים כרמל וענת הסתודדו להם על החוף וניהלו שיחות נשיות עמוקות, הכוללות השוואות על איזה אמא יותר מעצבנת.
את רוב הימים הבאים, העברנו בסתלבט על החוף, קצת בתוך המים, שינה, משחקי קלפים אכילה ושתיית שיקים.
בקיצור, חיים קשים.את ארוחות הבוקר הכנו לעצמנו בחדר, שמרנו חלב, קורנפלקס, מוזלי, יוגורט ופירות. את חיתוך הפירות עשינו במקום שאין שני לו, באמבטיה..
את ארוחות הערב חילקנו בין המסעדה שעל החוף שלנו לבין המסעדה של "סום" עם דגיה red-snaper והברקודה הזכורים לטוב.
באחד הימים שכרנו אופנועים (עניין שהפך כבר להרגל אצל משפחת לירון) ונסענו איך לא... למפלים!
כמו תמיד, חתמנו על ההסכם והשארנו את הדרכונים כערבון.
אנחנו בהרכב הקבוע, רק שכרמל לוי הצטרפה אל איתן ומרב (מסתבר שאנחנו לא היחידים שרבים על "מי עם מי- ולמה?") ותדלקנו את הרכבים לקראת הנסיעה.
הדרכים באי לא סלולות, עם עליות וירידות, בורות פה ושם, הברקסים לא היו תקינים במיוחד. בקיצור, חוויה מפוקפקת למדי.המפלים היו די מאכזבים, כך שאפילו אין לנו תמונות. התמונה היחידה שיש לנו מהביקור בהם היא של יואל לוי שהתעקש להישאר לשמור על האופנועים.
לאחר מכן המשכנו במהירות צב, כשרב הנסיעה היא עם רגליים נוגעות ברצפה כדי למנוע החלקה, עם ברקסים חורקים. למרות כל מאמצינו, קרו החלקות קטנות פה ושם, אבל למזלינו אף אחד לא נפצע מלבד האופנוע של רויטל לוי שנשרט קצת. בדרכנו חצינו גשר עציםואז חזרנו כי טעינו בדרך...
לבסוף הגענו גם לחוף נחמד, מה שפיצה קצת על הנסיעה הנוראית שגמרה לנו את הכוחות. שיחקנו קצת בחוף ובמים, אכלנו ארוחת צהרים, ואזרנו כוחות לדרך חזרה.
הדרך חזרה הייתה הרבה יותר קלה, אבל לקראת הסוף נעם ואמיר החליקו עם האופנוע, אמיר שפשף את הברך וגם האופנוע קיבל כמה שריטות. בערב כשהגענו להחזיר את האופנועים, דרשו מאיתנו סכומים עצומים על כך שהאופנוע נשרט, כי הסוחר טען שצריך להחליף את הפלסטיקים הפגועים, כלומר על כל שריטה קטנה, צריך להחליף חלק פלסטיק שלם, בסכום של החל מ-2500 באט, כלומר יותר מ-250 שקל, וסה"כ של בערך 2000 שקל לשני האופנועים ה"פגועים".לאחר שהתאוששנו מהתדהמה הבנו שנפלנו קרבן לסחטנות מקובלת באזור- הסוחרים "עושים קופה" על גב התיירים בדרך זו. בגלל מצב הדרכים הגרוע, כ40% מהשוכרים מחליקים ושורטים את האופנועים והסוחרים דורשים מחירים מופקעים על התיקונים. לקחנו איתנו את האופנועים (ההשכרה היא ל-24 שעות כך שהיה לנו זמן עד 10 בבוקר למחרת) על מנת שנחליט מה לעשות. מצד אחד אין שום סיבה שנשלם מחירים מופקעים כאלו, אבל מצד שני הדרכונים של איתן ושל יואל נמצאים אצל הסוחר... היום הבא עבר עלינו בבאסה נוראית שממש לא התאימה לנו לסיום הטיול. שמונה חודשים של טיול שבדרך כלל רק הגבירו את האמון שלנו בבני אדם לא ראוי שיסתיימו בצורה כזאת. בלילה כמעט ולא ישנו, גם בגלל ההרגשה המחורבנת וגם מחשש שיגנבו את האופנועים (תוצאות של האמון הפגוע). בבוקר רויטל וחני ניסו ללכת ולדבר שוב עם הסוחר ללא הצלחה.
על מנת לתאר את הנזק שנגרם לאופנועים, מצורפת תמונה של האופנוע האדום, "הפגוע יותר".
החזרנו את האופנועים, והצלחנו להוציא את הדרכון של איתן (יואל לקח אחריות על שני האופנועים הפגועים). לאחר נסיון לערב את השוטר המקומי שנגמר בכך שהשוטר צידד כצפוי בסוחר, וטלפון לשגרירות ישראל בבנגקוק שהבהיר שאין הרבה מה לעשות בענין רצינו כבר לשלם ולגמור את הסיפור. יואל לעומת זאת (כיאה לג'ינג'י מצוי) אמר שהוא לא מוכן להכנע לסחטנות והוא מעדיף להשאיר את הדרכון ולהוציא חדש בבנגקוק. בררנו את ההליכים והעלויות הכרוכות בזה, החלטנו שכך נעשה.ביום רביעי בבוקר נפרדנו בצער ממשפחת לוי ששמה פעמיה לבנגקוק ואילו אנו התחלנו יום נסיעות מפרך לאיים המערביים של תאילנד, והפעם לאי בשם קו-נגאי שבו נבלה את הימים האחרונים של הטיול. לאחר יום שבו שטנו במעבורת, נסענו באוטובוס, במיניוואן, בעוד מיניוואן ולסיום שטנו בדרך מקסימה עם סירת "זנב ארוך".
לאי הגענו עם חשכה
