סוף מנאלי והגעה לדראמסלה

יום שלישי 04 ספטמבר 2007

?אז מה עבר עלינו
יום רביעי-יום הכרות עם מנאלי. צעדנו ממנאלי הישנה למנאלי החדשה (מרחק של 2 ק"מ). מצאנו שישנה דרך דרך יער אירופאי משהוא (תאור המתאים לחלקים נכבדים באזור מנאלי) המקשר בין שני החלקים של מנאלי. היער הוא שמורת טבע ולכן הוא נקי ומטופח ביותר. הוא מורכב בעיקר מעצים גבוהים המזכירים במידת מה אשוחים. ישנן גם מידי פעם מתקני משחק כגון נדנדות (שבורות). במהלך ההליכה אפילו זכינו להיתקל בקוף על העצים. לצערנו המצלמה לא תפסה את הקוף במלוא הדרו

.לכן הנה תמונה של חני (שגילתה ראשונה את הקוף) ביער

חרשנו את מנאלי החדשה, הסתובבנו בשוק וקצת התכסחנו. סוף סוף מריבונת ראשונה בין חני ואיתן על העניין העקרוני של

.איזה אוכל לקנות
יום חמישי עלינו ברגל ביחד עם משפחת חן מצורית (זוכרים אותם?) למקדש דהונגרי הנמצא בתוך יער נוסף בין שני החלקים של מנאלי. במהלך ביקורנו במקדש איתן זכה לראות איך הודי מקומי נכנס בו דיבוק ליד המקדש. הוא היה שייך לקבוצה של הודים שעמדו וניגנו איזה מנגינה מונוטונית בעזרת שני תופים ושני מצילות. באיזה שהוא שלב ההודי שנכנס בו הדיבוק החל לרעוד בכל הגוף, ולקפץ במקום. מבלי להגזים הוא רעד כך וקפץ במקום במשך רבע שעה, תוך כדי צעקות של איזה משפטים לא

.מובנים. לאחר שהדיבוק עזב אותו איתן ברר מה נדבק בהודי ונאמר לו שהוא התחבר למלכה שקבורה בתוך המקדש
.בדרכנו חזרה עברנו ליד איזה מספרה שחשבו ששווה להפיץ תמונה שלה ברחבי האינטרנט

ביום שישי יצאנו לדרך לכוון ואשיסט- עירה הנמצאת מול מנאלי מעברו השני של נהר הביאס. בדרכנו פגשנו את אסי מלי קרן ב(ביתם בת ה-18), נגה (בת שש וחצי) ומעיין (בן ארבע וחצי) מעמיקם ששכנעו אותנו להצטרף אליהם לנסיעה אל נאגאר נסענו בלוקאל (האוטובוס המקומי) לנאגאר. טיפסנו שם ברגל לכוון טירה עתיקה המשמשת היום כגסט האוס מפואר. בהליכה "לכוון טירה המשפט שנשמע כל הזמן הוא: "יא אללה זה לא הודו זה שוויץ

.וכעדות קטנה הנה תמונה של אחד הבתים שעל ההר

לאחר שהסתובבנו בטירה/גסטהאוס וכמובן אכלנו המשכנו במעלה ההר לכוון המוזיאון של אמן רוסי בשם רוריך שחי בנאגאר
.בשנות ה-30. התרומה העיקרית שלו לתרבות ההודית היא בזאת שהוא ייסד את החוקים לשימור האתרים ההודים
,התגלגלנו למטה (הילדים כולם נכנסו לאיזה ריקשה) תפסנו אוטובוס חזרה למנאלי וקיבלנו את השבת יחד עם אסי, מלי

.ילדיהם ומשפחת חן שהצטרפה במפתיע למסעדת שש-בש (זוכרים את נושא העברית במנאלי?) בה אכלנו ארוחת ערב
יום שבת כמו יום שבת הוא יום מנוחה. קמנו בבוקר בעצלתיים וחזרנו למסעדת שש בש על מנת לאכול ג'חנון חמין וקוסקוס לכבוד יום השבת. לאחר ארוחת יום השבת צעדנו לעבר הבית הישראלי. שם הילדים צפו בסרט די וי די וגלשו קצת באינטרנט. וכעת כמובן ההסבר מהו הבית הישראלי הזה. אז, הבית הוא מקום מפגש למטילים הישראלים במנאלי. גם בית זה עומד להיסגר בעוד כשבועיים ולנדוד לגואה שבדרום הודו. הבית הישראלי נקי מעישון ובעיקר מעישון חשיש/באנגים/מריחואנה וכדומה. הבית עצמו מנוהל על ידי שני ישראלים (שכרגע לא נמצאים כאן כי יש להם איזה בעיה עם הויזה) וממומן על ידי האגודה למלחמה בסמים. מטרת הבית הוא כפי שכתבנו להוות מקום מפגש לישראלים, לספק אינפורמציה ועזרה מכל סוג שהוא ולעסוק באיתור ישראלים שנקלעים לצרות. אגב, בשבוע שעבר עסקו בחיפוש ישראלי שנעדר מזה שבוע. הבית פרסם תמונה שלו

.ברחבי מנאלי, ולבסוף הוא נמצא דווקא באיזור לה
אחר הצהרים עוד הספקנו לעשות טיול במעלה מנאלי הישנה עברנו באיזה מקדש מאנו מהרישי, ונכנסנו בדרך למפעל אריגה בו אורגים את השטיחים המקומיים. שלא תחשבו שמדובר במפעל כמו בנטפים. מדובר בחדר בו נמצאים 5 מכונות אריגה כאשר שתיים מהן מאוישות. בחוץ בחצר ישב אחד מבני המשפחה וגלגל את החוטים בעזרת מתקן משוכלל המורכב מאופניים ישנות שפרקו אותם והוסיפו להם איזה תוספת בלתי מובנת. לצער הקוראים לא נוכל לספק כאן תמונות ממפעל הייטק זה מכיוון

.שהסיור היה מאד דינאמי ותועד בסרטוני וידאו
.(על כן, נצרף כאן תמונה של הודי מקומי הסוחב את התפוחים שקטף מהעץ במטע שעברנו לידו. (אל תנסו סחיבה שכזו בבית

.ההודים סוחבים כך גם 4 ארגזי תפוחים מלאים, לבנים לבנייה וכו' ובו, משקלים הנעים בין 40 ל100 ק"ג

יום שבת 8 בספטמבר

.נמצאים כבר בדראמסללה, לאחר החבירה המרגשת עם נעה וגיל. משתדלים מאד לעדכן את הבלוג. חברים, העסק לא פשוט

.על כן ההבטחה לעדכון שבועי מתרחבת לעדכון דו שבועי, וכך אולי נצליח להקדים את אלו המצפים לעדכון יומי
.על כן נספר את קורותינו מאז תחילת חודש ספטמבר
ביום שבת (ה 1 בספטמבר) בערב נפגשנו עם היראלל, צ'לה ורינקו מדריכי דאיית/רחיפת מצנח מצוקים. סיכמנו איתם שביום

.ראשון בבוקר הם באים בין 8 ל 10 בבוקר לאסוף אותנו במכונית+אופנוע לביצוע דאייה במצנחי רחיפה בעמק סולן
.כן, כן הודו שציפינו שתהיה ארץ של אנשים, וניו זילנד שאנו חושבים שהיא ארץ של נופים ואטרקציות קצת מתערבבים לנו
ואכן כפי שסוכם הם הגיעו בשעה 12.30 לאחר שחיכינו להם רק 4 שעות, ואספו אותנו לעמק סולן. נעם זכה לרכב על האופנוע עם הנהג היראלל "שנסע במהירות מוטרפת בסלאלום בין פרה לפרה" (ציטוט מפי נעם). הנסיעה נמשכה כמחצית הדרך עד עמק סולן לנקודה בה הם חטפו פנצ'ר. אז נעם הצטרף אלינו למכונית. אגב, יחד עם נעם היינו 7 אנשים במכונית בגודל של סוזוקי סוויפט. הבנו שכשאנחנו חוזרים הבייתה די לנו במכונית מרווחת כמו סובארו (חס וחלילה לא סטיישן). חסל סיפור

.מכוניות מסחריות כמו מיצובישי או הג'מפי
כשהגענו לעמק סולן החל לרדת מבול. דאייה וגשם לא כל כך הולכים טוב ביחד. חיכינו במשך איזה שעתיים שיתבהר. (לפי דברי היראלל שאמר שעוד רגע יתבהר) לאחר שנשברנו והחלטנו לוותר באותו יום על הדאייה. החלטנו לחזור למנאלי והבטחנו שנבוא למחרת אם מזג האוויר יתאים. היראלל המאוכזב וצ'לה המבואס פתאום לא יכלו להחזיר אותנו למנאלי. אז התחלנו ללכת ברגל לכוון מנאלי (מרחק 30 ק"מ) מתוך תקווה למצוא איזה אוטובוס שנוסע למנאלי או לתפוס איזה טרמפ. הצלחנו בדרך לתפוס טרמפ עם מיניבוס שהעלה אותנו על הגג. וכך כל המשפחה הייתה על גג המיניבוס בכוון למנאלי. גבירותי ורבותי ולכל הקוראים, אמנם זה מחזה שכיח לראות את ההודים על גגות של אוטובוסים אבל לנו זו הייתה חוויה מאד מפוקפקת. הישיבה על הברזלים של הגגון תוך כדי קפיצות ובעיקר סיבובים מעל נהר שזורם בתחתית הואדי בצד שמאל, יחד עם מרב שבודקת את האפשרות לנסוע מבלי להחזיק בברזלים של הגגון התגלתה כחוויה לא כל כך נעימה. לאחר מספר קילומטרים, אחרי שהמיניבוס הספיק לעבור גם איזה גשר די רעוע ירדנו מהגג והמשכנו בצעדה. לאחר איזה חצי שעה של הליכה פתאום

.הגיע צ'לה ולקח אותנו חזרה למנאלי. וכך הסתיים יום שברובו חיכינו וחיכינו וחיכינו
יום שני קמנו בבוקר ומצב השמיים היה לא מי יודע מה. החלטנו שבאותו יום שוב מוותרים על הדאייה ונוסעים לואשיסט

.(עירה קטנה שנמצאת על צלע ההר מול מנאלי מעברו השני של נהר הביאס)
לאחר שסיימנו את ארוחת הבוקר ועמדנו לצאת לדרך פתאום הופיעו היראלאל ורינקו ואמרו לנו יאללה בואו לעמק סולן, יש

.היום מזג אויר טוב. אמנם ראינו קצת שמש אבל בהחלט היו קצת עננים קלים בשמיים
הפעם הבנות נסעו עם רינקו על האופנוע (שתוקן מאז היום הקודם) ויתר בני המשפחה הצטופפו במכונית



שוב הגענו לעמק סולן. גשם לא היה אז איתן, חני, נעם, אמיר וענת החלו לטפס במעלה ההר לעבר עמדת ההמראה הגבוהה כששיכנעו אותנו לעשות את הדאיה מהנקודה הגבוהה אף אחד לא תאר לנו את המאמץ הנדרש בטיפוס. טיפוס להר

.בגובה 3000 מטר

למזלנו לא התחלנו מקו גובה אפס אלא רק מקו גובה של 1500. לו היינו יודעים איזה טיפוס מחכה לנו בטח היינו

.יוצאים לרחיפה מעמדת ההמראה הנמוכה יותר
.הדאייה עצמה היא עם מדריך שצונח ביחד איתך עם אותו המצנח
הפעם המצלמה לא הייתה בידי איתן (הוא היה עם מצלמת הוידאו ביד בזמן הדאייה והסריט את מהלך הדאייה) לכן החלטנו (לצרף תמונה שלו רגע לפני הנחיתה למרות שהיא לא כל כך בפוקוס (איתן לא צילם




רק מרב זכתה מן ההפקר והיא דאתה מהנקודה הנמוכה יותר ולבד ללא מדריך יחד איתה אלא היתה קשורה בחבל מלמטה כמו

.עפיפון. מרב פשוט היתה בעפיפון
לא יכולנו להתאפק והחלטנו להוסיף תמונה של חני שנייה לאחר שנחתה בזמן ששחררו אותה מהרתמות
(הפעם איתן כן הצלם)

.לאחר סיום סשן הדאיה חזרנו עייפים ומרוצים למנאלי
.יום שלישי היום האחרון שלנו במנאלי החלטנו סוף סוף לנסוע לואשיסט, שם עשינו טיול קצר לאחד המפלים שבקצה הכפר

.איתן שהגיע ראשון למפל פשט את בגדיו ונכנס למפל (למרות מזג האוויר הסגרירי). הילדים פרט לנעם נכנסו אחריו
.מטעמי צניעות מצורפת רק תמונתו של איתן במפל



נעם לא נכנס כי הוא היה עייף, ורק רצה יום מנוחה. הוא לא הפנים את העובדה שהוא יאלץ לחכות ליום זה במשך 4 ימים

"נוספים. לכן, באותו יום נעם היה התורן של "אין לי כח" ו-"אני עייף

נעם לא במפל


זהו, יום רביעי היה "בוקר אחרון במנאלי" (משפט במיוחד לאורי אפיק), וביום זה שמנו את פעמינו לכוון עמק פרוואטי הנמצאת בדרך לדראמסלה
נסענו באוטובוס המקומי הנקרא לוקאל שהו אכן לא קל נסיעה של 4 שעות עד לעיר מניקארן. עצרנו שם ללילה ולמחרת המשכנו בדרכנו לכוון כפר בשם פולגה. פולגה הוא כפר שיש אליו גישה ברגל בלבד, משהו כמו שעה הליכה בדרך יפהפיה על צלע הר שחוצה כמה נחלים .לשם שינוי מרב דילגה בקלילות את כל הדרך, אז בשביל האיזון ענת היתה במצב רוח של "אין לי

.כח", שלא נחשוב חלילה שהחיים קלים


(בדרך לפולגה על אחד הגשרים (מהפחות רעועים



.בדרך פגשנו חבורה של, איך לא, ישראלים צעירים שירדו מהכפר והמליצו לנו על מסעדה טובה בכפר
בכניסה לפולגה נעצרנו לחזות בעמדת המשלוחים של הכפר: על כבלים שמתוחים בין פולגה לבין הכפר שנמצא על צלע ההר
מעבר לעמק (שאליו מגיע הכביש) תלוי מעין סל שעליו מעמיסים את ארגזי התפוחים (חמישה בכל פעם) ואז בעזרת מנוע
.מסיעים את הקרונית /סל לצד השני

תפוחים במשלוח


פולגה עצמה התגלתה ככפר חביב להפליא עם נופים משגעים(כבר אמרנו?) הרבה גסט האוסים שבהם כמובן...ישראלים למכביר. התמקמנו בגסט האוס מריגולד,שנראה כמו בית בובות. בהגיענו לגסט האוס צעירה ישראלית זיהתה את

.(איתן (המורה למתמטיקה מהחקלאי

.(איתן לא היה מורה שלה אבל כן של שותפתה לטיול-חן געש (הבת של חיים ראש המועצה של כרכור

.(ללא שום קשר, הגסט האוס התגלה כגסט האוס הכי נקי שנתקלנו בו מאז הגענו להודו (לדוגמה,יש חומר ניקוי בשרותים

אחר כך גם גילינו את הסיבה: האישה שמנהלת את הגסט האוס היא מארי-צרפתיה בשנות החמישים, שמאסה בתפקיד האמא/אישה, והודיעה למשפחתה לפני שנתיים שלוש שהיא הולכת לטייל בעולם. 4 חודשים משנת הטיול מוקדש לניהול

.הגסט האוס

.אגב, באוקטובר היא באה לטייל בישראל

גסט האוס מריגולד

כולנו פה אחד ממליצים על פולגה כאתר לנופש משפחתי בשנה הבאה. ליד פולגה יש כפר בשם קלגה שמספרים שהוא לא פחות

.נחמד מהכפר פולגה

משפחת לירון תחזור לכאן בעזרת כרטיסי טיסה שהם יקבלו בחינם מאל-על. הפעם זה לא יהיה בעקבות מכתבי בקשה אלא שחברת אל-על תעשה בטיסה בה הלירונים יחזרו ארצה Over booking בעקבות ה
.את פולגה עזבנו לאחר יום אחד מכיוון שהיינו קצת לחוצים להגיע כבר לדראמסלה
צעדנו בבוקר מפולגה בדרך פגשנו נהג ג'יפ שציע לקחת אותנו לדראמסלה. אמנם תכננו לנסוע בתחבורה צבורית אבל החלטנו קצת להתפנק בנסיעה והשתכנענו שכך נגיע לדראמסלה בשעות אחר הצהריים ולא בליילה. שלחנו הודעת מייל לגיל ונעה

.שאנחנו מגיעים בערב, ותוך כדי קראנו הודעת דאר שבה כתוב שמשרד החינוך לא מוצא אישור לחל"ת של איתן

...מה שהופך אותו כרגע לעריק של משרד החינוך. המשך התעלומה בהמשך
לאחר נסיעה של 4 שעות (מתוך ה 8-9 שעות הנסיעה הנדרשות) התגלתה תקלה בקלאץ' של הג'יפ. עיכוב קל של ארבע וחצי שעות גרם לכך שהגענו לדראמסלה ב-11 בליילה. גיל ונעה דאגו לשמור לנו חדרים בגסט האוס שנראה לנו בליילה כמקום הכי רחוק במעלה ההר שרק אפשר. כך מצאנו את עצמנו סוחבים את כל הציוד ב-11 בליילה במעלה ההר לגסט האוס. באמצע

העלייה כשכמעט אפסו כוחותיה של חני היא הבטיחה לנעה שהיא תסחוב גם את אמא שלה במעלה ההר באישון ליילה

.(דלית, ראי הוזהרת)
.אגב, כשקמנו למחרת בבוקר התברר לנו שלא טעינו. הגסט האוס באמת נמצא אי שם במעלה ההר
יום שבת הוכרז כרגיל כיום מנוחה. לאחר סעודת הבוקר בגסט האוס שלנו ומנוחה קלה צעדנו למסעדה לאכול את הג'חנון המסורתי של יום שבת. שכחנו כמובן לציין שגם דראמסלה עמוסה ישראלים. או כפי שגיל אומר: "צריך להביא לכאן כמה

."פלשתינים שיבינו מה זה כיבוש אמיתי

.הקטע הבא מיועד לבעלי לב חזק

.לא הספקנו לסיים את הג'חנון ואמיר שלנו הופיע עם יד על המצח מלאה בדם לאחר שביצע החלקה קלה על מדרגות המסעדה
לאחר ניגוב דם רב שהיה על פרצופו ובגדיו, גילינו חתך די עמוק מעל הגבה. החלטנו להוביל אותו למרפאה מקומית. לקחנו מונית לרופא (מרחק של 10 דקות נסיעה) הוא הסתכל על הפצוע וקבע שיש לבצע שני תפרים במקום. יש לציין שהרופא היה חביב ועדין להפליא. מכיוון שהיתה הפסקת חשמל הוא השכיב את אמיר (שהתנהג בגבורה רבה) על ספסל ליד חלון המרפאה

.וביצע את התפרים תוך כדי זאת שעוברים ושבים מציצים דרך החלון לראות מה הרופא עושה
(לכל המודאגים, הרופא מעבר להיותו מסביר פנים הוא התגלה גם כרופא מקצועי מאד. לרופא ולפציינט שלום. (לאבא פחות