יושבים קפואים ובחוץ גשום, הזדמנות טובה לספר את תולדותינו. ביום שני בבוקר נכנסנו למרכז המידע בעיר על מנת לקבל מידע על כמה פעילויות באזור.לאחר מכן,בעודנו אוכלים ארוחת בוקר בפארק שבמרכז העיר התפתחה בינינו שיחה שבה התבררו כמה עניינים. הילדים קצת מתגעגעים להודו וקצת מאוכזבים מניו זילנד.כשניסינו לברר את הסיבות להרגשה זו הסתבר שהנסיעה ממקום למקום בקצב מהיר מידי מונעת מהילדים להכיר את המקום ולזוז ביתר חופשיות. נוספת על כך בעיית השפה- בהודו הם הרגישו יותר חופשיים לדבר באנגלית עילגת עם ההודים ואילו בניו זילנד יותר קשה להתמודד עם האנגלית השוטפת (שלא לדבר על המבטא). בקיצור, עבר עלינו רגע של משבר.לאחר כמה קניות בעיר (כבר הזכרנו שביקור בסופר עושה לנו טוב) התמקמנו בריידלס פארם,אזור קמפינג (חינם לשם שינוי) שנמצא על גדת נהר בכוונה לבלות בו יומיים שלושה (לאור שיחת הבוקר) לפני שנמשיך לכיוון הר הטונגרירו לטרק שנחשב לטיול היום היפה ביותר בניו זילנד. אפילו החלטנו להקים את האוונינג. האוונינג הוא אוהל שמתחבר כתוספת לקרוון ועד היום לא יצא לנו להרכיב אותו.
מקימים את האוונינג
הקרוון עם האוונינג
למחרת (יום שלישי) בילינו בנהר ובקרוון.לקראת הצהריים חני ואיתן נסענו לעיר לכמה סידורים ובדרך התעדכנו בתחזית מזג האויר. התברר שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. אם אנחנו רוצים לטפס על הטונגרירו רצוי שנזדרז כי מיום חמישי צפויים עננים וגשם. שוב מצאנו את עצמינו מקפלים את הציוד ומתארגנים לתזוזה. בדרך עוד הספקנו לבקר בשני אתרים שהם בגדר חובה בטאופו: הראשון מבינהם היה מפלי הוקה (Hooka falls). המפלים נוצרו מכך שנהר רחב מאוד פתאום נכנס לנקיק צר מאוד מה שיוצר זרם אדיר של מים צלולים להפליא בצבעים שנעים בין תכלת לטורקיז. מספר נערים ניו זילנדים ם זרקו מקל למים, לבדוק אם ישרוד. לאחר שהמקל התנפץ ל-3 חלקים, נעם ויתר על רעיון הראפטינג.
מפלי הוקה פולז
האתר השני שלא יכולנו להחמיץ (סבא אהרן, לפי עצתך) הוא ארוחת ערב במקדונלדס בו בימים כתיקונם ניתן לאכול בתוך מטוס. לצערינו המטוס היה בתיקונים לכן אנחנו יכולים להראות תמונות שלו רק מבחוץ.
לאחר שסעדנו את ליבינו נסענו לנקודת הסיום של המסלול. הגענו בחשיכה ושם הדלקנו נר ראשון של חנוכה (הרבה לפני כולכם בארץ) לפני שהלכנו לישון .
למחרת בבוקר השכמנו קום (למי שלא מבין, 5 בבוקר), ארגנו את התרמילים עם הציוד והאוכל לקראת הטרק של הטונגרירו קרוסינג. בשעה 6.30 הגיע אוטובוס שלקח אותנו ועוד רבים וטובים לנקודת ההתחלה. משם יצאנו לדרך למסע בן 17.5 ק"מ, למעבר הטונגרירו (Tongariro Crossing).
הטרק כלל טיפוס לגובה של 1700 מטר ללועותיו של הר געש. בדרך עברנו נופים רבים ומגוונים. בתחילה הלכנו במישור לאורך נחל. לאחר מכן החל הטיפוס ללוע הר הגעש.
בדרך עברנו ליד פסגת הר נהרוהואי (Ngauruhoe).
לפני פחות מחודשים ההר פלט קצת אפר וולקני, ולכן הוא כזה שחור.
ההר מהנקודה בה התחלנו את המסלול
ההר כשחלפנו ליד פסגתו
במכתש הראשון אליו הגענו הנוף השתנה לנוף יבש יותר ופגשנו מאות קיפודים טבעיים.
כמובן שאלה לא קיפודים, אלא רק צמחים שכאלה.
יצאנו מהמסלול המסומן וצעדנו לעבר שאריות השלג. שם הילדים שחקו בשלג ואכלו להנאתם סנדביצ'ים של קרקרים עם שלג.
משחקים בשלג
הקרקרים
עוד טיפוס רציני הביא אותנו למכתש האדום, ופתאום נגלה לעינינו נוף מוזר ומפתיע.
המכתש האדום
בגבהים הותקפנו בגלי קור ומסביבנו היה שלג. בשלב זה אפילו מרב הסכימה ללבוש חולצה ארוכה. (אל דאגה, רק חולצת טריקו). למרות הקור הנוראי האדמה סביב לוע הר הגעש היתה חמימה ונעימה למגע.
היו מקומות שעלו מהאדמה אדים, ולא יכולנו לדעת אם אלה אדי חום או שמא ערפילים.
כשירדנו מהנקודה הגבוהה ביותר עברנו דרך אגמים מדהימים ביופים.
באגמים עצרנו לארוחת צהריים.
לאחר מכן המשכנו בדרכנו כלפי מטה. לצערנו בשלב הזה התיישב עלינו ענן גדול וסמיך. הוא לא עזב אותנו ומרגע זה לא ראינו ממטר. הייתה לנו איזו תחושת החמצה של נופים מרהיבים שכנראה שהיו בדרך. הייתה גם הרגשה שהולכים אל סוף כלשהו, כי כל האחרים נעלמים בערפל במרחק של כמה מטרים
בדרכנו עברנו בנופים אלפינים, וחצינו מדרוני קרח.
מרב סובלת מחום על הקרח
בשעתיים האחרונות של המסלול הענן שליוה אותנו אפילו הוריד עלינו גשם ללא הפסקה. לא סבלנו מהגשם כי סבלנו נורא מהכאבים בברכיים בזמן הירידה. בעיקר הזקנים שבחבורה. (הגיל, הגיל...).
בסיומו של יום הגענו לקרוואן. שמחנו למצוא אותו שלם (יש בניו זילנד המון אזהרות לגבי גנבות ופריצות של רכבים הנמצאים בחניונים בשטח) שתינו כוס מרק ונסענו כשעה לעבר חווה הנמצאת בדרך לשום מקום. הפעם הגענו לחווה של 1300 איקר (משהוא כמו 5000 דונם) שיש בה 9000 כבשים, 1000 פרות, 10 כלבי רועים ומשפחת טופ (Topp) הג'ינג'ית שמארחת אותנו. הם מארחים אותנו בבקתה קטנה שנמצאת במרחק 300 מטר מביתם. אנחנו מתפנקים בבקתה עם מטבח, סלון ושלושה חדרי שינה. כמו שנעם אמר, זה כמעט כמו המוטל שהיינו בו באוקלנד אבל בחינם (או כמעט חינם). אנחנו פה כבר יומיים, בחוץ גשם ומשלימים שעות לימוד. לא יכולנו למצוא מקום טוב מזה למזג אוויר שכזה.
פה אנחנו גם מדליקים מידי ערב נרות חנוכה (עדיין לפניכם בארץ) ואף מטגנים לביבות חנוכה כמיטב המסורת.
מדליקים נר שלישי
הדלקנו נר רביעי
ואפילו נר חמישי
לאחר יומיים של מנוחה אזרנו דיי כוחות והחלטנו לצאת להרפתקה חדשה, שייט של חמישה ימים לאורך נהר הוונגנואי. זהו מסלול השייך לאחד מעשרת הטרקים המפורסמים של ניו-זילנד. מרב דיי התנגדה לרעיון, מכיוון שהיה לה זכרון לא מוצלח של שייט אבובים על החצבאני, ובנוסף היא עדיין לא יודעת לשחות. חני ואיתן נסעו לעיר, הצטיידו במזון לחמשת הימים ואף קנו לכבוד המסע גזייה.
בדקנו באינטרנט מה תחזית מזג האוויר והתקבל הרושם שצפוי לנו מזג אוויר נאה.
בבוקרו של יום ראשון נפגשנו עםDave על גדות נהר הוונגנואי. הוא סיפק לנו שני סירות קאנו (זוגיות) ושני סירות קיאק (בודדים). הוא גם סיפק לנו שני אוהלים לשלושה אנשים ששכרנו מהחברה דרכה שכרנו את הסירות. ארזנו את האוכל, הבגדים ושקי השינה בתוך חביות אטומות מים (ככה דייב אמר) ויצאנו למסע בן חמשת הימים.
איתן וענת בקאנו אחד, חני ומרב בקאנו שני נעם ואמיר בשני הקאיקים
נעם שהפגין יכולות שווי משקל די מרשימות בגובה (בפארק החבלים) החליט לבדוק את רמת שווי המשקל שלו גם במים.
לא עברו 5 דקות וחני ומרב הצליחו להתהפך עם הקאנו. דווקא מרב נתקעה מתחת לקאנו (למזלה היה שם אוויר). שלינו את חני, מרב, הקאנו והחביות מהמים. נעם חתר עם הקיאק ורדף אחרי הקאנו ובקבוקי המים שלצערנו היו דווקא בקאנו זה. אל דאגה, נעם השיג את כל בקבוקי המים. אגב, גם את הקאנו.
מרגע זה ועד לסוף המסע היה למרב ואיתן הרבה זמן משותף. מרב החליטה שעם אבא הכי בטוח.
בדקנו אם החביות אכן אטומות כפי שהובטח לנו והתברר לנו שהן אטומות חלקית. דווקא שתי החביות שהכילו את שקי השינה לא היו אטומות וכך מצאנו את עצמנו עם שקי שינה קצת רטובים.
חני ומרב לא החליפו בגדים לאחר הצליחה לנהר כי גם מחוץ למים היה רטוב מכיוון שירד עלינו גשם ללא הפסקה. חיכינו שהגשם ייפסק (הלא כך נאמר בתחזית). אבל בניו זילנד אין תמיד קשר הדוק בין התחזית למזג האוויר בפועל. אל דאגה, לכל הסקרנים, גם נעם ואמיר התהפכו עם הקיאקים לתוך הנהר. בסופו של יום הגענו למחנה הראשון, גאים ורטובים מהגשם. כשנחתנו על גדות הנהר הותקפנו בזבובי החול. (זוכרים אותם מיער קורמנדל?) ומיד הקמנו את האוהלים. רק כשהרכבנו אותם תוך כדי טפטוף אינסופי של גשם גילינו שאוהל אחד הוא אוהל איגלו של שני אנשים שקונים בסופר בארץ ב 50 שקלים, ואילו האוהל השני הוא איזה מין אוהל סיירים רעוע.
אגב, האוהל שבתמונה הכיל בתוכו בסופו של יום את חני, אמיר, ענת ומרב. אמיר אפילו הכריז למחרת בבוקר שהיה באוהל מקום לעוד אדם. חני דווקא חשבה קצת אחרת לאחר שישנה כל הלילה עם רגליים מקופלות.
נעם ואיתן ישנו באוהל איגלו בשקי השינה הרטובים יותר, מכיוון שאוהל זה לא היה אטום לגשם.
למרות מזג האוויר והגשם הקפדנו להדליק נר שישי של חנוכה
את הבגדים תלינו לייבוש מתחת לאיזה סככה קטנה שהייתה באזור הקמפינג שלנו 
מה שלא כל כך עזר כי כל הלילה ירד גשם.בבוקר של יומנו השני מצאנו כבשה שהחליטה להתחבר איתנו. אז צילמנו אותה
נכנסנו לסירות, רק הפעם ענת החליטה שהיא רוצה לחתור בקיאק ונעם החליף איתה מקומות
מרב כמובן עם איתן
אמיר התעקש שהוא ממשיך עם הקיאק עד הסוף המר.
יום זה היה יום די ארוך, והיה עלינו לעבור מרחק של 35 ק"מ.
לאחר כחצי שעה של חתירה הגענו לאשדים די רציניים. נעם ואמא החליטו לעבור אותם באזור הסוער יותר וענת בקיאק אחריהם. לצערה של ענת הקיאק שלה נתקע על שני סלעים והתמלא מים וכך ענת מצאה את עצמה תקועה כחצי שעה בתוך הקיאק בין אשדים די סוערים. נעם ניסה להגיע אליה בשחייה אבל הוא נסחף עם הזרם הרחק מהאזור. בזמן שנעם ניסה להציל את ענת איתן החליט שזה הרגע לפתוח את החבית האטומה, להוציא את מצלמת הוידאו ולצלם את הארוע. האמת, הוא צילם רק שתי שניות כי הוא חשב שאולי חשוב יותר להציל את בתו.
ענת תקועה
איתן עשה איגוף והגיע לאזור עם זרם המים
כשהגיע למרחק סביר מענת הוא ראה שאין דרך לחלץ את ענת עם הקיאק והוא אמר לה לצאת מהקיאק בשחייה. מכיוון שהיו הרבה סלעים במים הוא אמר לה לצוף על הגב עם רגליים קדימה וכך ענת עשתה. איתן המשיך להתקרב אל הקיאק ולאחר קרב נוראי של עשרים דקות עם המים והקיאק הוא הצליח איך שהוא לדחוף את הקיאק החוצה נעם תפס את הקיאק במורד הנהר תוך כדי שחייה, בדיוק כמו ששחה אחרי המשוט שענת שיחררה מידיה בזמן שהייתה תקועה בקיאק.
זו הייתה בהחלט חוויה רצינית.
לאחר התאונה הזאת ענת ויתרה על התענוג של שייט בקיאק חזרה לקאנו והמשכנו במסע שלנו.
נעם הצליח לתפוס את איתן ברגע של מנוחה בקאנו והחליט להעביר ליונתן טייך שומר מסך חדש.
עברנו בדרך בנופים מקסימים, וכל כמה מאות מטרים היה איזה מפל של מים.
חתרנו וחתרנו וחתרנו וחתרנו. אמיר באיזה שהוא שלב הרגיש שהוא זקוק לקצת מנוחה והוא מימש.
בסופו של יום הגענו למחנה השני שלנו. במחנה זה התפנקנו בבקתה עם מיטות, פגשנו שם את Dave והוא אפילו איפשר לנו לעשות מקלחת חמה בביתו, וכיבד אותנו בעוגיות שוקולד צ'יפס ביתיות.
לאחר המקלחת חזרנו לבקתה, הכנו ארוחת ערב וצנחנו למיטות. אפילו נר שביעי של חנוכה לא הדלקנו מאפיסת כוחות.
בתמונה לא רואים את אמיר מכיוון שהוא קבור מעולף בשק השינה מאחור. אמיר ונעם הודיעו באותו ערב שדי להם עם הקיאק. גם הם מעדיפים לחתור בקאנו.
קמנו למחרת בבוקר מלאי מרץ להמשך המסע. החלפנו את האוהלים שהיו לנו באוהלים סבירים יותר, החלפנו את שני הקיאקים תמורת קאנו אחד ויצאנו למסע של היום השלישי שאורכו 38 ק"מ.
ביום זה נעם וענת היו יחד בקאנו. הם היו צוות לעניין שהקפיד תמיד בכל מחיר להיות בראש. הדבר כלל גם דחיפת קאנויים שהתקרבו אליהם.
חתרנו וחתרנו וחתרנו וחתרנו. גם התפעלנו כל כמה זמן מהנוף המקסים שעברנו דרכו.
הגענו בסופו של יום למחנה השלישי. גם שם היתה בקתה עם מיטות. בבקתה פגשנו שלושה ספרדים, שתי קנדיות, גרמני אחד וישראלי אחד. סיפרנו לכולם על חג החנוכה (הישראלי ידע מראש....) הזמנו אותם יחד עם הפקחית של רשות שמורות הטבע (שגרה במחנה) להדליק איתנו את הנר השמיני והאחרון (עדיין לפניכם בארץ) של חג החנוכה.
הדלקת נר שמיני
ביום הרביעי יצאנו ליום קצר יחסית (29ק"מ). באיזשהו שלב אמיר החליט להכנס למצב הסתלבט האהוב עליו ולצוף על אבוב שמצאנו בדרך
אמיר באבוב 1
בזכות אורכו של המסלול ביום זה הרשנו לעצמנו לחלץ את עצמות רגלינו ויצאנו למסלול הליכה אל הגשר לשום מקום "The brige to nowhere".
בדרך לגשר
הוא נקרא כך מכיוון שמעולם לא השתמשו בו מכיוון שהמתיישבים פונו מהאזור עם סיום בנייתו.
גשר לשום מקום
בדרך נעם כמובן המשיך בקריאות של אני צבי. לשם הגוון הקרניים שלו היו מצמחים ולא מענפים.
חזרנו אל סירות הקאנו וחתרנו וחתרנו וחתרנו.
גם נחנו מידי פעם בדרך
מרב הרשתה לעצמה להתפנק עם אמא כל עוד זה על החוף!!!
בסופו של יום הגענו לנקודת הלינה הרביעית והאחרונה. הפעם היא היתה במראי (Maray) שהוא מקום מפגש של המאורים. לצערנו לא היה שום מפגש ביום בו ישנו שם. האמת היא שרוב הימים המקום משמש אך ורק כמקום לינה למטיילים החותרים לאורך נהר הוונגנואי.
בבקתה פגשנו את כל המטיילים מרחבי העולם שהיו איתנו במחנה ביום הקודם.
להפתעתנו הם סיפרו לנו שביום האחרון יש להגיע לנקודת הסיום בשעה 14.00 .
לנו Dave לא סיפר לנו פרט זה. כנראה שהוא לא האמין שנגיע לנקודת הסיום.
קמנו בבוקר, חתרנו לאורך האשדים היותר רציניים של המסלול. משפחת לירון המנוסה עברה את כל האשדים ללא שום בעייה. מה שאי אפשר להגיד על שאר השייטים באזור. הגרמני, שחתר בקיאק ... התהפך. שני ספרדים שהיו יחד בקאנו... התהפכו. לגבי הקנדיות והישראלי אנחנו לא יודעים מכיוון שהם חתרו בעוז קדימה.
חברים, אנחנו שמחים לספר שבשעה 14.15 הגענו לנקודת הסיום, בריאים ושלמים ועם כל המשוטים והסירות.
חזרנו בערב לבקתה "שלנו" בחווה של משפחת טופ. נשארנו שם ליום של מנוחה והתאוששות.
ביום המנוחה יצאנו לסיור בחווה. את הסיור עשינו עם האוטו שלנו (עדיין ללא שם). החווה של משפחת טופ מתפרשת על פני גבעות וערוצים רבים. באחד הערוצים היתה לנו התלבטות גדולה האם נצליח לעבור עם האוטו. מי שמכיר את איתן יודע שהחלטנו לנסות. מי שמכיר אותו טוב יותר יודע גם שנתקענו במורד הערוץ בלי אפשרות לעלות קדימה או לחזור אחורה, עם גלגל אחורי אחד באויר. מיותר לציין שלאוטו יש רק הנעה אחורית, ואין שום קליטה של פלאפונים ברחבי החווה.
בשיא הלחץ, כאשר האוטו עומד על 3 גלגלים איתן החליט שזה הרגע המתאים לצלם את העניין.
לאחר מאמצים רבים של דחיפות, משיכות, דחיפת מקלות ואבנים מתחת לגלגלים הצלחנו לחלץ את האוטו. העניין לקח לנו רק שעה עגולה אחת.
למחרת בבוקר נפרדנו ממשפחת טופ ויצאנו מערבה לכוון הר טראנאקי. הדרך עברה בכביש יפהפה ועצרנו בדרך לטיול קצר לראות את המפלים הגבוהים ביותר של האי הצפוני בניו-זילנד.
הדרך עברה גם בעירה בשם וואנגאנאמונה. זוהי עיירה המונה 30-40 תושבים. היא הכריזה על עצמה כרפובליקה עצמאית, עם נשיא משלה. אחת לשנה יש להם יום הרפובליקה. ביום זה, יש לקנות דרכונים על מנת להיכנס לעיירה. דרכונים אלה ניתן לרכוש בפאב המקומי שמשמש גם כמוטל וכנראה גן כבית נשיאות. באופן כללי המקום נראה כמקום ששכחו אותו לפני 100 שנה בערך, וכך הוא נשאר.כשהתקרבנו לסטרטפורד (אורי אפיק, זוכר?) נגלה לפנינו הר טרינאקי במלוא הדרו.
לימים הסתבר לנו שזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה, מכיוון שרוב הזמן הוא עטוף בעננים.
ביום ראשון בבוקר רצינו מאד לטפס על ההר, אבל מזג האויר לא איפשר לנו.
במקום זאת עשינו טיול קצר אל מפלי דוסון שנמצאים למרגלות ההר. (כמו שמרב אומרת... שוב מפלים?)
בערב של יום זה זכינו לחוויה מסוג אחר. התארחנו אצל מארחי היט נוספים- ברוס ושרין. הפעם בחווה של 72 פרות בלבד. אבל אלה פרות חליבה. לאחר ארוחת ערב מעולה שהכינה לנו שרין נסענו כולנו באוטו (שלנו) לסיבוב ליילי בעיירה. הסתבר שיש בעיירה תחרות בין התושבים על מי מקשט את ביתו בארות נוצצים ומעניינים יותר לכבוד חג המולד. זו תחרות באמת קשה, מכיוון שמחשיך כאן בשעה 21.30, על פי החוקים יש לכבות את כל האורות בשעה 22.30 והניו-זילנדים הולכים לישון בשעה 20.30. כן, זה עניין קצת מסובך.
תוך כדי שיחות עם ברוס ושרון על חג המולד, פתאום התברר לנו שנגיע לוולינגטון מוקדם משחשבנו על מנת לטפל בנושא הארכת אשרת השהייה שלנו (וויזה), בגלל החופשות והקרבה של חג המולד לסוף שבוע.
היום יום שני ונקווה שהעדכון הבא יהיה עוד לפני המעבר אל האי הדרומי.
מחר מתחילים בירידה דרומה לעבר וולינגטון.
חג מולד שמח לכולם!!!!
