כבר שבוע שאנחנו בבנגקוק, העיר המדהימה הזאת, והערב עולים על אוטובוס לילה לצ'יאנג-מאי. חני חזרה לשיכרון החושים שתקף אותה גם בפעם הקודמת שהייתה כאן (לא נעים להודות אבל עברו מאז 22 שנים...). למרות שהעיר היום הרבה יותר נקייה ופחות מסריחה ממה שהייתה, היא לא השתנתה במהותה. לצד קניוני ענק ,גשרים וכבישים סופר מודרניים, רכבות עיליות ותחתיות וכל מה שבא ביחד עם עיר מודרנית לכל דבר, ישנם אלפי דוכנים קטנים שבהם אפשר למצוא כל מה שאפשר להעלות על הדעת. מקמעות של בודהה, דרך מזכרות למיניהם, תכשיטים, בגדים. תיקים, שקעים לחשמל, מפתחות, וכמובן- אוכל מכל המינים והסוגים. שפע ענק של פירות עסיסיים (המנגו והאננס הם המתוקים והטובים שטעמנו), דגים מיובשים, יצורי ים למיניהם (לא, עדיין לא טעמנו), והמון דברים אחרים שעדיין לא הצלחנו לזהות מה הם.
ראינו שהשמועה כי התאילנדים אוהבים לאכול ג'וקים אכן נכונה. זו לא ארוחה מלאה אלא רק מעין פיצוחים שכאלה הנמכרים ברחוב
בקיצור, עיר ענקית (ומטורפת) שכולה שוק אחד ענק שפועל 24 שעות ביממה. את רב הימים בילינו פשוט בשיטוט הורס רגליים בחלקים שונים של העיר והתבשמנו מהשפע המהמם. בין לבין לא ויתרנו על ביקור בחלק מאתרי החובה של העיר.
בכניסה לארמון המלך ראינו להפתעתנו סככות ארוכות שבתוכן עשרות דלפקי אוכל שהזמינו אותנו לבוא ולאכול בחינם ביחד עם המוני תאילנדים שרובם היו לבושים בשחור. לאחר שמצאנו מישהי דוברת אנגלית (בתאילנד בניגוד להודו רב האנשים לא יודעים אנגלית מה שמקשה מאוד על התקשורת עם אנשים ברחוב) היא הסבירה לנו שמכיוון שאחותו של המלך נפטרה , בית המלוכה מחלק אוכל לכל הבאים לארמון על מנת לחלוק לה כבוד במשך 100 ימים (אנחנו היינו שם ביום ה-50).מכיוון שלא היינו רעבים דחינו את ההזמנה עד לאחר הביקור בארמון. בארמון לא אישרו לחני להיכנס בחולצה ללא גופייה, ולכן הייתה צריכה ללבוש את הבגד הבא:
הנה גם כמה תמונות מהארמון: 
ליד ארמון המלך ביקרנו גם במקדש " ואט פו" בו נמצא גם פסל בודהה השוכב
ביומינו השלישי בבנגקוק נכנסנו למסעדת "שושנה" (שמגישה אוכל ישראלי כבר משנת 1982) ופגשנו שם את משפחת פלג מגבעתיים. רויטל, ניר ושני ילדיהם: נטע (9) ואיתמר (6) הגיעו לתאילנד אחרי 5 חודשים בהודו ובכוונתם להמשיך ולטייל לפחות עד הקייץ. הבנות שלנו והילדים שלהם התחברו מיד, ומאותו הרגע כמעט לא נפרדנו.
הטיול המשותף הראשון שלנו היה בבנקוק לפסל בודהה אשר להבדיל מכל הפסלים האחרים הוא עשוי כולו מזהב טהור ולכן הוא שוקל 5.5 טון על אף גודלו הלא מרשים
{משהו על הישראלים בבנגקוק: בניגוד להודו שבה יש שכונות ואזורים שלמים שנמצאים תחת כיבוש ישראלי טוטאלי (איזור צ'נספה בלה, אולד מנאלי, דרמקוט ובאגסו) בהם העברית שולטת ברחוב, כאן זה יותר בצורה של "מעוזים" ישראליים בתוך עיר בינלאומית. שומעים את העברית לא מעט אבל גם שפות אחרות. יש כמה מעוזים כאלה בבנגקוק- מסעדות בבעלות ישראלית (עם חומוס פיתות שקשוקה וכו) שלהן יש גם משרד נסיעות דרכו ניתן לארגן טיולים בכל תאילנד וכן עמדות אינטרנט, טלפונים להתקשר לארץ במחיר מוזל ושמירת חפצים. יש כמובן מקום לתהות על הצורך הישראלי להרגיש בבית בכל מקום בו הם נמצאים אבל אין מה להגיד- זה מאד נוח. בבנגקוק גם פוגשים חבורות ישראליות של מבוגרים יותר, בני החמישים-שישים שמסתובבים עם הגישה ש"התאילאנדים האלו לא יגידו לי מה לעשות". כמו אותה אישה שבארמון המלך היתה חייבת להצטלם דוקא באותו המקום שבמפורש כתוב לא לעלות עם נעליים, וכמובן גם להוריד את החולצה כדי להישאר עם גופיה ולחשוף את כתפיה (לא משהו) למרות הבקשה המפורשת גם היא לכבד את המלך ולא ללכת חשוף... אין מה להגיד, הלב מתרחב מגאווה...}
לא התחמקנו גם מקדחת הקניות- בילינו יום שלם במרכז קניות מודרני, קנינו לנעם סנדלים ונעלי ספורט ושיחקנו באולינג (מרב הביסה כמעט את כולנו).
לשם האיזון חלק מאיתנו(איתן חני וענת) הלכו לשוק סוף שבוע הענקי וקנינו ג'ינסים לענת, מזכרות שונות ועוד..
יום שני 03 מרץ 2008
המשך מסעות משפחת לירון בדרכים: הגענו לצ'יאנג מאי ביום שני שעבר לאחר נסיעה באוטובוס הלילה מבנגקוק. מרב שלא הרגישה טוב כבר כל היום לפני כן אפילו הקיאה בדרך, אבל חוץ מזה הנסיעה עברה בשלום. התמקמנו על תיקינו באיזה מסעדה וחני ורויטל פלג יצאו לחיפוש גסט האוס. לאחר כיתות רגליים די ממושך החלטנו להתמקם בגסט האוס זול יחסית מתוך כוונה להמשיך למחרת לכיוון פאי. לאחר שסיכמנו עם נהג בשם דני שלמחרת בשעה תשע בבוקר הוא לוקח את כולנו לטיול בכפרים בדרך לפאי. נסענו למקדש "דואי סוטפ", על ההר מצפון לעיר
בערב הלכנו לאכול בשוק הלילה המפורסם של צ'יאנג מאי לפני שחזרנו ממוטטים לגסט האוז.
ביום שלישי השכמנו קום על מנת להיות מוכנים בשעה 9:00 בדיוק כמו שסיכמנו עם דני הנהג. לא עבר זמן רב עד שהבנו שחזרנו למזרח- בשעה 9:30 , לאחר שניסינו לברר מה קורה קיבלנו טלפון בלתי ברור מחבר של דני. לאחר שיח חרשים טלפוני הבנו שהאוטו (החדש) של דני במוסך והיום כבר לא נצא לטיול המובטח. טוב, נו, אם ככה אז החלטנו לעבור לגסט האוז יותר נחמד ולבלות בצ'יאנג מאי עוד כמה ימים.
ביום רביעי בבוקר נסענו למפל שנמצא ליד העיר. כשהגענו גילינו שהמים לא ממש צלולים ונקיים כמו בניו זילנד, אבל לעומת זאת מזג האויר וטמפרטורת המים מאפשרת כניסה והשתכשכות- אז לפחות הצעירים שבינינו נצלו את ההזדמנות.
את שאר זמנינו בצ'יאנג מאי בילינו בהרבה מנוחה, צפיה בסרטים (למשפחת פלג יש סרטים שעוד לא ראינו), שיטוט בשוק הלילה ובהתענגות על נפלאותיו של ה"פוט מסאג'". בצ'יאנג מאי, כמו בבנגקוק ובכל תאילנד כנראה, בכל פינה יש מכון מסאג'ים או פשוט כמה כיסאות נוח שלרגליהם שרפרפים ולידם תאילנדית שמציעה מסאג' לרגליים, לכתפיים, לראש או כולם ביחד. התאילנדים רואים במסאג' צורך יום יומי לבריאות הגוף והמחירים שווים לכל נפש. לא כולן מקצועיות באותה מידה אבל בינינו- מה יכול להיות רע שמישהי ממזמזת לך את הרגל עם קצת שמן? אז נהנינו כולנו, מלבד נעם שאמר שהוא שומר את התענוג לאיים בדרום (נעם: לא התחשק לי ..).
ביום שישי שמנו פעמינו סוף סוף לכיוון פאי. הפעם דני הופיע בשעה היעודה וכבר בשמונה בבוקר יצאנו לדרך. דבר ראשון הלכנו למחנה אימונים של פילים כדי לראות מופע של פילים מאולפים. בכניסה היו כמה מוכרים שמכרו לנו "בננות לפילים" (צעקות בעברית..).
בשלב הראשון עשו שטיפה לפילים
ולאחר מכן צפינו (ברגשות מעורבים) בפילים בעודם משחקים כדור-רגל, מציירים בצבעי גואש, מנגנים במפוחיות ועושים הצגות לכבוד התיירים (אנחנו) שבאו למופע.
בהמשך עצרנו לעשות פיקניק בשמורת טבע שבה יש מפל (הפעם יותר גבוה ויפה מזה שליד ציאנג מאי)
לבסוף עצרנו לראות מעיינות חמים שנובעים בדרך(למרות מחאותיו של דני הנהג שהבין כנראה שאת הדרך חזרה מפאי הוא יעשה כבר אחרי החושך). לפאי הגענו בערב והתמקמנו בחדרים לגדת הנהר.
ביום שבת הסתובבנו לנו בפאי-עיירה קטנה ונחמדה שמשום מה הפכה להיות מרכז תרמילאים עם אין ספור גסט האוסים, מסעדות, חנויות בגדים ומזכרות. הכל מתנהל כאן בעצלתיים, בקצב של זרימת המים בנהר שחוצה את העיירה. אחר הצהריים שכרנו לנו אופנוע אחד שעליו למדנו לרכב: חני, נעם ורויטל. (בתאילנד אין צורך ברישיון נהיגה על מנת לנסוע באופנוע)
למחרת שכרנו לנו עוד ארבעה אופנועים ויצאנו לנו ליום של שיטוטים בסביבה: איתן הרכיב את מרב, חני את ענת, נעם את אמיר, ניר את נטע ואיתמר ורויטל לבד. לכל ההיסטרים נא להרגע- מהירות הנסיעה הממוצעת עמדה על 20 קמ"ש בדרכים שעובר בהם אוטו אחת לשעה בערך. התחלנו את היום
בנסיעה ל... מפלים כמובן.
תמונות מהמפל 
לאחר פיקניק שערכנו ליד המפל המשכנו בנסיעה בדרך מקסימה (בעמק יפה בין כפרים ושדות). לפתע ראינו התקהלות של אנשים לצד הדרך. עצרנו לראות מה העניין ומצאנו את עצמינו בעיצומה של לוויה. לאחר כמה מילות הספד(כנראה) הובילו את הארון המקושט בפרחים על עגלה לעבר מקום מיוחד שבתוכו היו מוכנים עצים לשריפה. אחרי שכולם התרחקו מהאזור מישהו שפך שמן על הארון וסביבותיו. לאחר מכן הדליקו מין זיקוק שעף לאורך כבל שנמתח לכיוון הארון בקול פיצוצים עזים. מכיוון שהזיקוק נתקע כמה מטרים לפני הארון הוא לא הצליח להצית את האש כמתוכנן אז הממונה על האש נאלץ ללכת ולהדליק את האש בעצמו.
בשלב הזה החלטנו שספגנו מספיק תרבות תאילנדית והמשכנו בדרך.
לאט לאט הרגשנו יותר בטוחים בעצמינו על האופנועים וגם אמיר וענת נהגו קצת (עם איתן וחני מאחוריהם עם ידיים מוכנות לתפוס את הכידון והברקס במקרה הצורך). אפילו מרב תפסה קצת את ידית הגז וסירבה לעזוב אותה. המשכנו לשוטט לנו עם האופנועים בכפרי הסביבה עד אחרי הצהריים, עלינו על הכביש הראשי (נעם לא יכל להתאפק ונסע במהירות תשעים קמ"ש), ולבסוף הגענו שרופים מהשמש ועייפים למדי אל החדרים. היום (יום שני) שכרנו כמה זוגות אופניים (חוב שאנחנו חייבים למרב עוד מניו זילנד) ובילינו במנוחה, רחצה בנהר ושיטוטי אופניים בעיירה.
