?אז מה עשינו בשישי שבת
לקחנו ג'יפ ונסענו לכיוון צפון מזרח לאדאק לאגם פנגונג. הנסיעה לשם ארכה 7 שעות ובדרך נאלצנו להתעכב מכיוון שסללו את הכביש בעלייה למעבר ההרים השלישי בגובהו בעולם (היה חסר לנו את השני כדי לעשות רצף). לאחר כחצי שעה שבה חיכינו
סלילת הכביש בדרך
כשירדנו מהמעבר לכוון האגם היו בדרך המון כרי דשא בין הפלגים של הנחל ראינו המוני חיות: מרמיטות חמורים פרות סוסים .כבשים עיזים ויאקים
.בקיצור המון תמונות פסטוראליות של חיות בטבע שניתן לעשות מהן פוסטר
כאשר היגענו לאגם פנגונג מזג האוויר קר מדי ולא יכולנו להיכנס לתוכו. לפתע החלה סופת חול שהבריחה אותנו לאוהל
.("שתינו תה ואכלנו נודלס (מנה חמה הודית בשם "מאגי
משפחת לירון באגם פנגונג
נסענו חזרה כשעה עד לכפר בשם דורבוק ושם ישנו בגסט האוס שהמליצו לנו עליו מראש. הגסט האוס נמצא על גדות נהר וגילינו שלבעל הבית יש סירת גומי קטנה. למחרת בבוקר ניפחנו בעצמינו את הסירה ובילינו איזה חצי יום בתוך הנהר על הסירה ומחוצה לה. את הסירה קשרנו בחבל כדי שלא תברח במורד הנחל אשר ממשיך לפקיסטאן כפי שנאמר לנו על ידי בעל הגסט האוס. פעם אחת כשנעם יצא לבד עם הסירה, הוא חשב שהיא לא קשורה, קפץ למים וחטף מכות מאבנים בדרך. כמובן שהסירה
איתן והילדים בסירה
שילמנו עבור כרטיסי נסיעה באוטובוס תיירים למנאלי והלדאקי ממשרד הנסיעות לא שכח להדגיש בפנינו שחשוב מאד לא
יום חמישי 30 אוגוסט 2007:
המונית שהסכימה להגיע עבור המחיר המופקע של 200 רופי (לנסיעה של 3 דקות) הגיע כמסוכם ואפילו קודם. הגענו בשעה 4.00 למקום בו האוטובוס היה אמור לצאת והיה שם לשמחתנו הרבה עוד תייר אוסטרלי. לאט לאט התווספו תיירים כאלה ואחרים וכמובן 4 ישראלים נוספים. בשעה 4.30 התאספו כבר כל נוסעי האוטובוס. רק דבר אחד היה חסר, האוטובוס עצמו. בשעה 4.45 הגיע בשעה טובה האוטובוס, העמסנו את הציוד, עלינו על אוטובוס התיירים, וחיכינו ליציאה לדרך. צ'יק צאק (זה לקח רק רבע שעה) עד שהנהג חזר לאוטובוס ובשעה 5.15 באמת יצאנו לדרך. לשמחתנו הרבה האוטובוס לא היה מלא. יצאנו לדרך ומיד הנהג נסע לתחנה המרכזית על מנת למצוא עוד כמה נוסעים להשלמת מקומות הישיבה ולדחוף עוד כמה נוסעים בקבינה (תרבות הקומבינות של נהג האוטובוס ולא פחות של העוזר שלו). על הכיסאות הריקים התיישבו שני נזירים שהתברר לנו איך שהם עלו שהם מתנזרים ממקלחת. מזל שהיה לנו את הבושם שקנינו למרב לעיתות צרה. כמובן שלאורך הנסיעה הם
לגבי אוטובוס התיירים, אנחנו מניחים שמי שהיה בהודו יודע שאין דבר שכזה. למי שלא היה בהודו, אוטובוס תיירים הוא
סליחה, יש גם אפשרות להשעין אחורה את הכסא אם המנגנון עובד. במושב של נעם העסק לא כל כך עבד ושמענו את זה כל
הדרך עצמה כמובן מדהימה ביופייה, ומאד מגוונת בנופיה. רוב הזמן אתה נוסע כשמצד אחד שלך הר ומצד השני תהום. אתה תמיד מקווה שהתהום תהיה בצד ימין שלך כי בהודו נוסעים בצד שמאל. הדבר חשוב ביותר כאשר משאית באה מול האוטובוס שלנו וצריך למצוא את הדרך לתמרן כך שאף אחד לא ימצא את עצמו למטה (זכינו לראות שלוש שכאלה בדרך). באחד המעברים הללו שבאמת קשה לתאר את החוויה הזו אנחנו דווקא היינו בצד שמאל (הצד של התהום) והאוטובוס כבר שפשף את המשאית שנעצרה בזוית כי גלגל אחד שלה היה כבר על ההר, ירדנו בבהלה מהאוטובוס, איתן חטף את מרב על הידיים לפני שהיא הספיקה להבין מי נגד מה וחיכינו עד שיסיימו את התמרון של המעבר. לצערינו, המצלמה שלנו נשארה על האוטובוס אבל אף אחד לא העיז לעלות חזרה על האוטובוס על מנת להביא אותה. מספר לא מבוטל של הנוסעים האחרים דווקא כן ירד עם
בדרכנו עברנו את המעבר השני בגובהו בעולם, וכך ביחד עם המעבר לכוון אגם פנגונג, עברנו את שלושת המעברים הגבוהים
נעם במעבר השני בגובהו
.המשכנו בדרכנו (המקסימה כבר אמרנו?) והגענו עד לסרצ'יו מחנה האוהלים בו התכוננו לעצור ללילה
כרבע שעה נסיעה לפני המחנה, העוזר נהג, שהתברר כאדם עצבני ומנהל רציני, החליט שאנחנו צריכים להמשיך בדרך עוד 3שעות לתחנה בשם דרג'ה, שבעיניו היא יותר טובה. כאשר ירד ה"מנהל" לבטל את השינה במחנה, התברר שמספר מן הנוסעים שילמו מראש עבור לינה, ארוחת בוקר וערב סה"כ של 400 רופי לראש. ברגע זה התחיל להתעורר ויכוח בין הנוסעים, מי בעד ומי נגד להישאר לישון מחנה. כמובן שעוזר הנהג שלנו לקח את האחריות על כך שעורר את המהומה והתחבא בצד ללא מילה אחת בנידון. כמו שהזכרנו המחיר היה 400 רופי לשינה + ארוחת ערב וארוחת בוקר, שמנהל המחנה הבטיח שהארוחה תארז לנו בבוקר עם העזיבה, כך שנוכל לאכול אותה באוטובוס. לאחר הויכוח הסוער המחיר היה 250 רופי לאדם. ללירונים הייתה הנחה מיוחדת ולילדים המחיר היה 150 רופי. ארוחת הערב הייתה מצויינת וקלעה בול לטעמים של ענת: אכול כפי יכולתך של תפוחי אדמה עם אורז. כמובן שמרב הסתפקה במנה של אפונה מתוקה בקופסת שימורים שקנינו מבעוד מועד. כמו כל דבר שהובטח בהודו, התקיים. ארוחת הבוקר נארזה לנו וחולקה ב 4 לפנות בוקר עם עלייתנו לאוטובוס, כדי שנוכל לאכול אותה בדרך. כל אדם קיבל נייר כסוף ארוז בגודל של אצבע של ילד. בתוכה היה מגולגל צ'אפאטי עם ריבה אדומה שהוכן מראש לפני שלושה ימים. את זה קבענו לפי רמת הכוח שבה נגסנו בצ'אפאטי כדי לחתוך אותו. בקיצור דליקטס
.האוטובוס במחנה האוהלים
המשכנו בדרכינו (המקסימה כבר אמרנו?) שבה הנוף השתנה במעבר חד (כמו כל הפניות באוטובוס), מן המדבר של לדאק ליערות ירוקים, מפלים שוצפים, נהרות גועשים, נקיקים מרתקים, הרים זולגי מים, והמוני כבשים ועיזים שהפריעו לנו, "עלאדרך". כמובן שהנסיעה המרתקת שלא נתנה לנו מנוחה בדרך של הצוקים מצד אחד והתהום מצד שני בכביש ברוחב של אולי שני מטר, לא השתנתה בכלל לאורך כל הדרך. איך אפשר שלא, חני נכנסה ללופ במשפט "תראו איזה יופי", או המשפט "מי אמר שאין נופים בהודו" ואיך אפשר לוותר על המשפר המרתק "איזה דרך מקסימה"
הנוף במהלך הנסיעה באוטובוס רגע לפני ההגעה למנאלי
היגענו למקום, שבו האוטובוס עצר, לקחנו מונית, לגסט האוס שהמתוכנן, שלחנו את איתן לבדוק אם יש מקום, ואיזה הפתעה, התברר דרך ישראלי שהיה שם שמשפחת חן שהיו איתנו בעמק נוברה שמרה לעצמה את שני החדרים הטובים שנשארו שם. מיד לאחר מכן עבר אדם אחד לידינו שאמר שיש לו גסט האוס מצוין וזול. הוא גרר אותנו בבוץ וחרא של פרות והתברר שזהו אכן גסט האוס מצוין הכולל קומת גג שבה יש מטבח שאפשר לבשל בו וגם נוף מדהים. לקחנו שם 2 חדרים במחיר נמוך להפליא. כמו שכבר אמרנו מה שמבטיחים בהודו, מקיימים
הנוף מקומת הגג
.נמצאים כבר יומיים במנאלי אז יש לנו את הזכות לרשום מספר דברים כלליים
האזור בו נמצא הגסט האוס שלנו הוא מרכז מנאלי הישנה. יש לידנו את החצר המרכזית שבה מתאספים כל זקני וצעירי הכפר בשעות אחר הצהריים והערב. מקובצים קבוצות קבוצות הממוינות על פי גיל ומין
.משהוא כמו הרחבה שליד חדר האוכל של הקיבוץ או לחילופין הכיכרות של כרכור ביום כיפור
מסביב יש בתי אריזה של תפוחים בהם עובדים מבוקר עד ליילה (כרגע עונת הקטייף) ובכל מקום נתקלים בבחורים הצעירים עם סלי ענק מלאים בתפוחים המובלים לבתי האריזה. לפעמים מותחים במרכז החצר רשת כדורעף והחברה משחקים משחק כדורעף סוער. ניסינו לשכנע את נעם להצטרף אך הדבר לא עלה בידינו. כשאין רשת כדורעף הילדים הצעירים משחקים גולות. כמובן שחלק אינטגרלי מהנוף ברחבה הן הפרות העדינות שיש להן פני במבי, והדרכים מרוצפות שאריות שלהן. מה שהופך את ההליכה לגסט האוס למסע דילוגים
האנשים כאן שונים מאד מהאנשים בלדאק בחזותם, הם יותר גבוהים ופחות מחייכים. אולי בכפרים שבסביבה הדברים נראים אחרת
כן, כן השמועה נכונה. הגראס גדל כאן באופן חופשי. הדבר גם מוביל לריכוז ישראלים גדול התר אחרי החומר האסור. הגראס איננו חוקי למרות זמינותו הגדולה. אפילו ענת כמעט וקנתה כדור שוקולד Happy Ball. כששאלנו את המוכר למה כדור השוקולד גדול מהרגיל וטיפה יותר יקר הוא ענה לנו שהוא פשוט מעורבב בגראס
מנאלי הישנה היא מעוז נוסף של הישראלים בהודו. מעבר לישראלים עצמם שפוגשים, בכל מסעדה יש תפריט לאוכל ישראלי, יש שלטים וכתובות בעברית כמו המכבסה של שימרית, המספרה בהנהלת שוקי זיקרי, והיום הילדים מצאו מכולת בה המוכר מדבר עברית כמעט באופן שוטף ומוכר גם פסק זמן וטוויסט.מה שבפעם או פעמיים הראשונות נראה נחמד הופך להיות עניין די דוחה. נשאלת השאלה למה צריך להגיע לעיר כמו מנאלי בהודו על מנת למצוא תפריט שכתוב בעברית בו מציעים מלאווח ג'חנון וחמין
