נפרדים מהאי הצפוני ומטיילים באי הדרומי

יום שני 24 דצמבר

זהו, דקות אחרונות באי הצפוני. אנחנו יושבים בשולחן העגול על סיפון המעבורת בדרך לאי הדרומי.
מעדכנים את הבלוג מתוך כוונה לשלוח אותו עם ההגעה לאי הדרומי.
כזכור, (ומי שלא נא להתעדכן) בסוף הכתבה האחרונה היינו בדרכנו לוולינגטון.
אצנו טסנו לוולינגטון על מנת לטפל בענייני הארכת הוויזה. בדרך החל לרדת מבול ולכן החלטנו להמשיך בנסיעה ישירה עד וולינגטון. עשינו רק עצירה קטנה בוונגנואי על מנת להחליף שני צמיגים באוטו שהיו די שחוקים. באותה עיירה נכנסנו גם לכנסייה מאורית עמוסה בעיטורים מאוריים. לקחנו רק חצי שעה למצוא בעיירה את האחראית עם המפתח לכנסייה.
החלטנו בדרך ליצור מבעוד מועד קשר עם מארחת היט בוולינגטון על מנת לא ליפול שוב למלכודת הערים הגדולות (ראו פרק אוקלנד).
הגענו לפנות ערב לוולינגטון לבית של Ann. האמת היא שהיא היתה בטוחה שעבדו עליה בטלפון בנוגע להיותנו משפחה עם 4 ילדים, ושאנחנו גוררים קרוואן. כמובן שלא היה לה מקום לארח אותנו בביתה. אבל היא היתה מאד נחמדה ואירגנה לנו מקום לינה בכנסיה המקומית. קיבלנו אולם ענק עם מטבח מצויד ואפילו משחק של כדורגל שולחן.

בערב הלכנו to socialize עם Ann , ושם פגשנו בחור ישראלי שסיפר לנו שהוא ניסה להאריך את הוויזה ודחו אותו בגלל התזמון לפני חג המולד.
השכמנו קום למחרת בבוקר ונסענו למרכז העיר על מנת לנסות את מזלנו בהארכת הויזה. לשמחתנו ולהפתעתנו תוך חצי שעה יצאנו ממשרדי ההגירה עם ויזה מוארכת עד סוף חודש מרץ. מכיוון שמזג האויר עדיין היה סגרירי החלטנו ללכת למקום המתאים ביותר ליום שכזה, למוזיאון Te Papa.
קצת מוזר לספר על מוזיאון, אבל זו היתה חוויה באמת מעניינת. כל אגף במוזיאון מוקדש לפן אחר בניו זילנד (גיאולוגיה, החי והצומח, הסטוריה ,תעשיה וכדומה) ובכל אחד מהם פינה לילדים עם פעילויות בנושא. ראינו הרבה ואף למדנו לא מעט.

בסופו של יום חזרנו לכנסייה שלנו בוולינגטון. מכיוון שסיימנו עם המשימה העיקרית לכבודה הקדמנו את הגעתנו לוולינגטון, והמעבורת שהזמנו לאי הדרומי הייתה רק ביום שלישי, החלטנו לצאת בסוף השבוע מחוץ לעיר אל עבר מפרץ פליסר.
לשמחתנו הרבה מזג האוויר התבהר למחרת ולכן החלטנו לעלות בקרונית המפורסמת של העיר וולינגטון.
לפני העלייה בקרונית נכנסנו לחנות שכולה קריסמס.
בחנות היו המון קישוטים לחג, כולל בובות סנטה במחירים די מופקעים. כדוגמית הנה תמונה של בובת סנטה במחיר של כ-6500 שקלים בלבד.

הצטלמנו קצת בחנות

וכמובן כמובן שלא שכחנו להצטלם עם סנטה שישב בכרכרת השלג בכניסה לחנות


נעם מיד ניצל את ההזדמנות, ומצא את הייעוד של להיות צבי.


לאחר שמיצינו (ודי מהר) את עניין החנות של קריסמס המשכנו אל עבר הקרונית ועלינו לנקודת התצפית על העיר.


בתחנה הסופית היה גם מוזיאון שסיפר על תולדות הקרוניות בניו זילנד בכלל ובוולינגטון בפרט.


כמובן שהקפדנו להצטלם על רקע העיר

ירדנו חזרה ונסענו לפגוש את בועז שולרוף, שניהל את בית הספר החקלאי לפני כ- 9 שנים, ובעקבות הטראומה היגר לניו-זילנד. זכינו אצלו לארוחת אחר הצהריים עשירה, שוחחנו לא מעט על חינוך ועל חיים טובים. על פי בועז, החיים הטובים ביותר בעולם, נמצאים בניו-זילנד.
בואו נגיד, שעל פי הנוף הנשקף מחלון הסלון בבית אותו הוא שוכר בוולינגטון יש צדק בדבריו.

מחלון הסלון

עם בועז

נפרדנו מבועז ונסענו לעבר מפרץ פליסר, מקום בו יש מושבת כלבי ים. עצרנו בדרך בעירה בשם מרטינבורו, אשר מפורסמת ביקבים ובמסעדות שלה. לצערינו אופי המסע שלנו לא התחבר עם המסעדות והיקבים. או בקיצור, התקמצנו.
יום שישי בבוקר המשכנו בדרכנו אל מפרץ פליסר. החננו את הקרוואן בכפר הדייגים נאווי לצד חוף ים מקסים ביופיו. נסענו לאורך החוף אל עבר המגדלור הנמצא בנקודה הכי דרומית של האי הצפוני.
וכעת, אנחנו יכולים בהחלט להגיד שחרשנו את האי הצפוני מצפון ועד דרום.


טיפסנו אל המגדלור להסתכל על הנוף ולראות את האי הדרומי.
את האי הדרומי לא ראינו, אבל בהחלט זכינו לנוף יפה. וכמו שאמיר אומר במצבים כאלה:"מי הביא את הגלויה הזאת לפה?"


ירדנו מהמגדלור והתפננו לחפש את כלבי הים. זו לא היתה משימה קשה במיוחד מכיוון שהיו באזור עשרות אם לא מאות כלבי ים

איתן החליט לבדוק עד כמה אפשר להתקרב אל כלבי הים, עם "אמא כלב ים" שהיה לה גור קטן להגן עליו. מסתבר שכלבי ים יכולים להיות די מפחידים כשהם מרגישים מאויימים.

איתן מאוים


איתן במנוסה
בסופה של המלחמה איתן ניצח וכבש את האבן עליה היתה "אמא כלב ים"

איתן מנצח

או שאולי פשוט נמאס לכלבת הים המשחק הטיפשי הזה.

חזרנו לקרוואן לארוחת יום שישי אחרונה באי הצפוני. ניתן כמובן להגזים בתיאורים ולספר שזו ארוחת יום שישי בנקודה הכי דרומית של האי הצפוני של ניו זילנד בחצי הכדור הדרומי. אבל אפשר גם לא.
כיאה ליום שבת בבוקר יצאנו לאסוף צדפים על החוף, והתוצרת בהחלט לא מביישת. מצאנו עשרות צדפות פווה (paua)-צדפה ניו זילנדית צבעונית שממנה מייצרים תכשיטים ומזכרות לתיירים. הילדים כמובן התעקשו לקחת את כולם מה שמילא את הקרוואן עד אפס מקום.
בין לבין נתקלנו גם בכוכבי ים.


לקראת הצהריים נסענו לטייל קצת בפוטאנגירואה פינאקלז, מעין עמודי סלע שנוצרו מסחיפה של האדמה בעקבות גשמים רבים.
מרב נשפכה בדרך



בלילה ישנו בקרוואן פארק בישוב קטן שנקרא לייק פרי (צריך לעשות כביסה מפעם לפעם). הארוע המרכזי שאפשר לספר עליו מאותו ערב הוא שכוס קרמיקה נפלה על המחשב הנייד שלנו, שברה את אחד המקשים במקלדת וסדקה את המסך. את המקש איתן הצליח לתקן, והמסך... כרגע יש סדק לכל אורכו ובואו נקווה שהוא ישרוד זמן מה כי לא ברור מתי נהיה בזמן הקרוב בעיר מספיק גדולה מספיק ימים כדי לטפל בזה.
ביום ראשון בבוקר החלטנו לקום ולנסוע חזרה לכיוון וולינגטון כדי למצוא לנעם סנדלים (הסנדלים ההודיות נקרעו על הסלעים בחוף הים) וקלטות למצלמת הוידאו.
נכנסנו למרכז המידע של אפר האט, אחת מערי הלווין של וולינגטון, ושם הסתברו לנו שני דברים:
א. למרות שיום ראשון היום הרבה חנויות פתוחות כך שאין בעייה למצוא מה שרוצים.
ב. אפשר להקדים את המעבר לאי הדרומי.
מיד הזמנו מקומות למעבורת ליום למחרת (היום) בשעה שמונה וחצי בבוקר, אצנו רצנו לקנות סנדלים לנעם (ובלהט המבצעים לקריסמס גם כפכפים לכולם, בעיקר למרב כמובן), קלטות למצלמה וספר מפות של האי הדרומי. הבוקר השכמנו קום, אמרנו שלום לאי הצפוני, האי הדרומי התכונן-אנחנו מגיעים!

את הקרוואן עם המכונית החננו בבטן המעבורת

טיפסנו לסיפון מספר שבע והתיישבנו סביב השולחן העגול ועידכנו את הבלוג.


בטח כל אחד מדמין את המעבורת באופן שונה. על מנת להמחיש לכם איך נראית המעבורת יש לנו תמונה של המעבורת שחלפה על פנינו בדרכה לאי הצפוני.

התקרבנו לאי הצפוני דרך מפרצים מדהימים ביופיים.


יום ראשון 30 דצמבר 2007

יושבים בבוקר יום מקסים בקראוון פארק במוטואקה (אולי יום אחד נתרגל לשמות המאורים המוזרים של העיירות כאן), ומנסים לעדכן את הבלוג במה שעבר עלינו בשבוע האחרון.
ירדנו מהמעבורת בפיקטון ומיד נסענו (בדרך קווין שארלוט היפהפיה שצופה על מפרץ בשם זה) לנלסון.
נכנסנו למרכז המידע בנלסון על מנת להזמין לנו מקומות בבקתות של טרק האייבל טזמן. הטרק הזה הוא אחד המקומות היחידים שחני זוכרת מהטיול הקודם שלה בניו זילנד (בשנת 1986...) וזו הסיבה שהיא טוחנת לכולם את המוח כבר חודשים אז כמובן שאי אפשר לוותר עליו. בנוסף לכך הוא הטרק הכי פופולרי בניו זילנד אז צריך להזמין מקומות מראש. הסתבר שאם אנחנו רוצים מקומות בבקתות צריך לחכות איזה שבועיים אבל מקומות לאוהלים יש אם נצא ביום רביעי. הזמנו לנו מקומות, שילמנו את המחיר המופקע על הזכות להקים אוהלים לאורך הדרך ורצנו לרכוש לנו שני אוהלים. בדרך עוד הספקנו (בשעה ארבע אחר הצהריים בערב הקריסמס) לתפוס איזה רתך שהסכים לפתוח בשבילינו את המסגריה ולתקן לנו חלק מהקראוון שדרש תיקון דחוף תמורת 30 דולר וארגז בירות. לאחר כל הסידורים והקניות הגיעה השעה שש אחר הצהריים בערב החג והילדים לחצו קשות שנתקשר למשפחה מההיט כדי לחגוג איתם את הקריסמס. חני הודיעה שזה ממש מוגזם להתקשר בשעה כזאת וליפול על משפחה לחג כל כך משפחתי (נסו לתאר לכם סיטואציה דומה בערב ליל הסדר...) אבל איתן טען שאם זה לא יתאים אז פשוט יגידו לנו לא. בניסיון השני זה הצליח. הוזמנו (או יותר נכון הזמנו את עצמנו) להתארח אצל משפחת ריידל :ברוס, שרה (שדרך אגב בהריון מתקדם) ושמונת ילדיהם-נעמי (23), מייקל(20), רובן(18), בנג'מין(14), ג'סיקה(11), אליזבת(8), חנה(5) ומתיו(3). הגענו אליהם אחרי שמונה בערב על פי בקשתם (ואחרי שארגנו לנו ארוחת ערב צנועה בקראוון, חני התעקשה שלפחות לא נגיע רעבים...) והחנינו במאמצים רבים (כל הכבוד לאיתן) את הקראוון והמכונית בחניה של הבית (בערך בגודל של החניה שלנו בבית). בבית כבר היו כמה זוגות חברים של המשפחה עם ילדיהם, ועדיין חיכינו לעוד חברים שיגיעו. בערך בעשר בערב הוזמנו כולם לשולחן הכיבוד שהיה עמוס בעוגות , ממתקים ומשקאות לכבוד החג.


לאחר הכיבוד יצאנו כולנו בשיירת מכוניות לסיבוב בעיר לראות בתים מקושטים באורות לכבוד החג. מרב נרדמה באמצע וגם האחרים בקושי החזיקו מעמד. אחרי הכל קמנו בשש בבוקר למעבורת וגמרנו את היום אחרי חצות! נפלנו למיטות שדודים.
ביום הקריסמס עצמו קמנו ונכנסנו לבית על מנת להשתתף בחלק הכי חשוב של החג: פתיחת המתנות. העסק התארך מאוד (תארו לכם משפחה של עשר נפשות שכל אחד נותן מתנה לכל האחרים...).
למבוכתנו הרבה היו שם גם מתנות לכל המשפחה שלנו. לא ברור מתי הם הספיקו לארגן את זה אבל בנוסף לחבילה ענקית של עוגיות לכולנו היה גם משחק (מנקלה) לנעם ואמיר, סבונים ודפי צביעה לענת ומרב!


אמיר רץ מהר לקראוון וארגנו מתנה צנועה (חמסה ודרבוקה קטנה) לכולם על מנת להציל את כבודנו אבל אין ספק שהמצב הזכיר לנו את ליל הסדר שבו מיכל דוידוב הביאה מתנות לכל הילדים שלנו מבלי שהיתה לנו תשובה פולנית נאותה.
לאחר ארוחת בוקר מאוחרת רצינו לעזוב (או ליתר דיוק חני הרגישה לא בנוח עם ההתעלקות הממושכת, הילדים היו מוכנים להמשיך לשחק ולאכול ממתקים בלי סוף) אבל ברוס שכנע אותנו שבלי לאכול איתם את ארוחת הצהריים לא נשלים את חווית החג במלואה וחוץ מזה כדאי לנו לישון אצלם עוד לילה ולסוע משם ביום רביעי בבוקר ישר לאייבל טזמן. אז נשארנו, שיחקנו ואכלנו בלי סוף (מזכיר למישהו את החגים אצלנו בארץ?).


אחר הצהריים הלכנו כולנו לטיול על החוף של נלסון כדי לנסות להוריד קצת מכמויות האוכל שזללנו ביומיים האחרונים. מרב, ענת וכמה מילדי משפחת ריידל חזרו רטובים למדי.

בערב הסתבר לנו שיש בעיה עם הטיול של מחר: מרב הודיעה שהיא לא מוכנה לצאת לטיול של כמה ימים כי קשה לה ללכת. חני סיכמה איתה שתחשוב על זה עד מחר אבל אם בסופו של דבר היא תחליט שהיא לא רוצה הן יסעו ביחד לסוף המסלול ויחכו שם ארבעה ימים לכל האחרים (מתוך תקווה שמרב תשנה את דעתה עד מחר).
בבוקר יום רביעי נפרדנו ממשפחת ריידל ושמנו פעמינו צפונה לכיוון מהרווה, נקודת היציאה לטרק.
לאחר התלבטויות רבות מרב החליטה שהיא לא רוצה לצאת. חני כבר התחילה להתרגל לרעיון שהיא נשארת עם מרב וצריכה לנהוג לבד עם הקראוון לסוף המסלול אבל כשהתחלנו לארגן את הציוד הסתבר שאין סיכוי לסחוב את כל הציוד שצריך (שני אהלים, ארבעה שקי שינה, גזיה, סירים, אוכל, מים ובגדים) בלי התיק והכתפיים של חני. בקיצור, הודענו למרב שאין ברירה וכולנו יוצאים לטרק, הבטחנו לה שנתחשב בקצב שלה ולהפתעתנו היא קיבלה את העניין בקלות (כנראה שיותר נוח שמישהו אחר לוקח את ההחלטה). ארזנו את הציוד, הזמנו לנו מקומות במונית סירה ליום שבת בצהריים בחזרה מנקודת הסיום (מכיוון שהמסלול עובר כולו לאורך החוף זאת הדרך המקובלת לצאת ממנו) ויצאנו לדרך בשעה שתיים וחצי בצהריים. לפי מה שכתוב בשלטים ובהוראות הדרך היו לפנינו ארבע שעות הליכה עד לחניון אנקורג' בו הזמנו מקומות ללינת הלילה.

התיקים שלנו הדרך התפתלה לה בתוך הסבך (בוש בשפת המקום) ומידי פעם נגלו לעינינו מפרצונים יפהפיים עם חוף של חול זהוב- מראות שהמצלמה שלנו לא ממש יכולה לקלוט. הצטערנו שלא הבאנו איתנו את נעה שטרייכמן עם הכישרון והמצלמות שלה. בכל זאת יש לנו כמה דוגמאות.

טוב נו, אז לקח לנו כצפוי קצת יותר ממה שכתוב אבל בשבע וחצי הגענו לחניון אנקורג' המסודר להפליא (שירותים נקיים, דשא לאוהלים, שולחנות פיקניק ומקום מסודר עם כיורים ומשטחי נירוסטה לבישול) מה שהשאיר לנו שעתיים פלוס של אור לבנות אוהלים

המחנה שלנו
ולבשל פסטה (בלי מלח ששכחנו להביא..) לארוחת הערב.

מזל שהחושך כאן יורד אחרי 9:30. בלילה התחלקנו על פי בקשתה של מרב לאוהל בנים ואוהל בנות. קפאנו מקור (לפחות חני ואיתן, שגם הבינו שכנראה שינה על האדמה בלי מזרון מתאימה רק בגילאים קצת יותר צעירים ולא לעצמותיהם הקשישות...).
ביום חמישי קמנו לנו לאט ובנחת למה שאמור להיות יום של סתלבט, רק שלש שעות הליכה עד לחניון הבא בבארק ביי. הופתענו לגלות שהדבר היה נכון אם היינו קמים מוקדם כדי לעבור את המפרץ בזמן השפל של הבוקר (עד 8:00 בבוקר) אבל בשעה 10:00 שבה יצאנו צריך ללכת בדרך שעוקפת את המפרץ מה שלוקח (לפי הכתוב) שעה יותר וכולל טיפוס רציני. התחלנו ללכת, וראינו במים המון סירות מנוע. חשבנו לבקש מאחת מהן שתעביר אותנו לצד השני של המפרץ, אבל ויתרנו על הרעיון. טיפסנו על ההר למורת רוחה של מרב שקיטרה בעלייה. (זו היתה הפעם היחידה לאורך כל הטרק שמרב התלוננה). הלכנו והלכנו, עלינו וירדנו ומצאנו לנו מקלות הליכה מעץ, כמו בכל מסלול. בדרך אפילו יצאנו למסלול צדדי המוביל לבריכות קליאופטרה. נחנו בבריכות, ואזרנו כוחות להמשך המסלול.


המשכנו בדרכינו ולהפתעתינו השלמנו את הקפת המפרץ רק לאחר ארבע שעות (עדיין נותרו שעתיים וחצי של הליכה לפחות עד בארק ביי. בקיצור, היום שהיה אמור להיות יום קל במיוחד הפך ליום עם הליכה די מאומצת.
אבל הנופים עדיין היו מדהימים

כאשר הגענו לבסוף לבארק ביי, פגשנו שני ישראלים, נוגה וסטיבן, שגם הם התלוננו שהמסלול לקח להם יותר זמן מהמתוכנן אז הבנו שהבעיה לא היתה רק שלנו (חצי נחמה). הזמנו את נגה וסטיבן לאכול איתנו ארוחת ערב תמורת מלח וקפה שחור שהיו להם, עסקה שהשתלמה לשני הצדדים והלכנו לישון.
למחרת כבר למדנו לקח והשכמנו קום בשש וחצי כדי לא לפספס את המעבר בזמן השפל (מה גם שהפעם אין דרך עוקפת, אם נאחר והגיאות תעלה לא נוכל לעבור עד השעה 16:00.הפעם הגענו בזמן וחצינו את המפרץ לפני הגיאות שמכסה את כל החוף. הורדנו את התיקים מהגב, החלפנו לבגד ים, ונכנסנו אל הים, חוץ מחני שמפאת הקור לא הצליחה להיכנס למים שעוברים את קו הברך.
לאחר שנמאס לנו מהים, או שאולי חששנו שלא נצליח לצאת מהם כי נהפוך לגושי קרח. (מתי בפעם האחרונה ראיתם גושי קרח מנסים לצאת מתוך ים?). כשיצאנו מהמים היו כמה תיירים שהתעסקו בצילום כלב ים שהיה על החוף. איתן הצטער על כך שלא הספיק להילחם עם כלב הים כדי לכבוש טריטוריה נוספת.
עלינו למקום בטוח וצפינו במים המטפסים במהירות ומכסים את החוף כולו.
בואו נחזור קצת אחורה. זוכרים שבאי הצפוני קנינו לנעם סנדלים חדשות? אז מסתבר שהסנדלים היו סנדלים סוג ב. הסנדלים שרטו לנעם את כל האזור האחורי של הרגל, דבר בלתי נסבל לחלוטין, שאילץ אותו ללכת עם נייר טואלט מאחורי העקב.

העניין לא הפריע לנעם לרוץ קדימה (בקצב שלו) ולחכות לנו מידי פעם.

המשכנו ללכת למפרץ הבא, אותו נצטרך לחצות רק בזמן השפל של הערב, בערך בשש בערב. כדי להגיע לשם מבלי לעבור בשטח פרטי של אנשים שגרים על החוף, היינו צריכים לעבור עם מים עד הברך בתוך הים. הגענו אל המחנה, העמדנו מים לתה, תלינו חבל כדי ליבש את המכנסיים שנרטבו, ואת בגדי הים מהבוקר, ואיתן השקיע, לקח את הצינור שהיה במקום, ועשה מקלחת במים מתוקים.

בשש בערב יצאנו לדרך, ארוזים מחדש, לחצות את הים. הרגשנו כמעט כמו עם ישראל שחוצה את ים סוף בדרך חזרה ממצריים.


לאחר כשעתיים היגענו למחנה האחרון, שבו הזמנו מקומות לינה.
בערב שיתפנו שולחן עם אנשי היי-טק, שנתנו לנו כמה חידות. מסתבר שחידות של אנשי היי-טק ניו-זילנדים הן חידות עם תשובות מפגרות. דוגמא לאחת מהן.
"אתה צריך לחצות נהר זורם באורך 10 מטרים, יש לך חבל בלתי נגמר, ו-2 קרשי עץ. אחד באורך 4 מטר והשני באורך 2 מטר, ואין לך עצים אבנים או מקומות לקשור את החבל."
התשובה שלהם הייתה לזרוק חבל למים עד שכל הנהר מלא בחבל ואז לעבור עליו.
החזרנו להם בחידה ששמענו אצל משפחת ריידל. לחידה הזאת תקבלו את הפיתרון בעידכון הבא של הבלוג. החידה:
במחנה צבאי היו 3 משאיות צבאיות שבכל אחת מהן 10 רובים. בראשונה יש רק רובים טובים, עם תגית באות ט, במשאית השנייה רק רובים לא טובים, עם תגית באות ל, ובשלישית רובים מעורבבים (לפחות אחד מכל סוג) המסומנת באות מ. בלילה הגיע מרגל, שהחליף בין כל התגיות, כך שאף תגית לא היתה במקומה הנכון. בבוקר למחרת הוכרזה מלחמה על האזור, והמחנה היה צריך לצאת לקרב. כמובן שהם מעוניינים לקחת לקרב את המשאים עם הרובים הטובים. לבדוק רובה לוקח שעתיים, ויש רק אדם אחד שיודע לעשות זאת. מהו הזמן המינימלי הנדרש לבדיקת הרובים כדי לדעת עם איזה משאית לצאת לקרב?

לאנשי ההייטק לקח כרבע שעה אם לא יותר כדי לגלות את התשובה הנכונה, תוך כדי ניסיונות לקרוא למשאיות בשמות של X,Y,XX ועוד. אנו יכולים להרגיע אתכם, נעם פתר את החידה בפחות מדקה, בלי שימוש בנעלמים. את התשובות אנחנו מקווים לראות בתגובות לבלוג.

בבוקר למחרת התעוררנו בeasy בלי לחץ להספיק, והעברנו את הזמן על החוף עד לשעה 2, השעה בה הזמנו את מונית המים (למעשה speedboat) חזרה.

עלינו על המונית ותוך שעה וחצי הגענו חזרה לנקודת ההתחלה.
בגמר השייט להפתעתנו הרבה טרקטור משה את המונית מהמים בעודנו יושבים בה והסיעה אותנו מספר מאות מטרים עד על הכביש עד למשרדי החברה. זו היתה הרגשה די מגוחכת לשבת בסירת מרוץ עם חגורות הצלה ולנסוע על הכביש.
את התמונה ההזויה צלמו לאחר שחנינו.

בסופו של יום הגענו לקרוואן פארק במוטואקה, עשינו מקלחות טובות, כיבסנו את כל הבגדים ואכלנו ארוחת ערב עם בשר כבש על האש כיאה לנו-זילנד. (הפעם עם מלח).
היעד הבא אגמי נלסון.