כתבה אחרונה מהודו

יום רביעי 24 אוקטובר

זהו, אנחנו בבומביי. התחנה האחרונה לפני ניו זילנד.
מצאנו מלון במחיר סביר ביחס לעיר הכי יקרה בהודו.
נספר קצת על יום ההגעה. נסיעת האוטובוס שהיתה אמורה להתמשך 15 שעות יצאה כמובן באחור של שעה, ונמשכה 20 שעות. מכיוון שהתעכבנו בדרך פעם ראשונה עקב עבודות בכביש ופעם שנייה בגלל תאונה בין שתי משאיות (הנהג המיקצועי שלנו ניצל את הזמן והלך לישון), הגענו לבומביי בשעות בהן יש תנועה ערה בכבישים, וכך נסענו כשעתיים בתוך רחובות בומביי הענקית בשיא החום באוטובוס שכמובן אין לו מזגן. מרב החלה להראות סימני שבירה בעקבות החום. נספר רק שבאודייפור בעת רכישת כרטיסי האוטובוס, סוכן הנסיעות אמר לנו שהאוטובוס עוצר בבומביי ליד תחנת הרכבת המרכזית. כזכור, לשם נשלחה החבילה מדלהי. כשניסינו לברר בזמן הנסיעה האם התחנה האחרונה של האוטובוס היא אכן ליד תחנת הרכבת המרכזית קיבלנו את התשובה הרגילה: "כן, יכול להיות".
הגענו לבומביי, כמובן שהאוטובוס לא עצר בקרבת תחנת הרכבת המרכזית. למזלה של משפחת לירון, במרחק 10 דקות הליכה היתה רכבת פרברית שנוסעת לתחנת הרכבת המרכזית. מלאי מוטיבציה צעדנו אל עבר תחנת הרכבת, רכשנו כרטיסים ועלינו על הרכבת, שיוצאת מרציף 2. לאחר שתי תחנות הבנו שעלינו על הרכבת בכוון ההפוך. מיד ירדנו ועלינו על הרכבת בכוון הנגדי והנכון, בקרון מחלקה אחרונה. כשעמדנו להגיע לתחנה ממנה יצאנו עבר כרטיסן וביקש את הכרטיסים שלנו עם סיום בדיקת הכרטיסים הוא לא החזיר לנו אותם ודרש מאיתנו לרדת מהרכבת. הוא גרר אותנו עם כל הציוד שלנו למשרד הכרטיסים הראשי ושם דרשו מאיתנו לשלם קנס על כך שלא היו לנו כרטיסי נסיעה. החל להתעורר ויכוח סוער בינינו לבין אנשי הרכבת. הם החלו לבוא לקראתנו והציעו לנו לשלם קנס רק עבור 3 כרטיסים או אולי שניים. על מנת לסבר את האוזן נספר שמחיר כרטיס הנסיעה היה 4 רופי, והקנס שהם דרשו היה 250 רופי ועוד 20 רופי על כרטיסי נסיעה.
איתן המשיך להתווכח עם עובדי הרכבת ואמר להם להזמין משטרה מכיוון שמשפחת לירון מסרבת לשלם קנס עבור טעות אנושית של תיירים בבומביי, שעלו על הרכבת מרציף B ולא מרציף 2.
העניין נמשך כ-20 דקות במהלכן עובדי הרכבת אפילו איימו שאם לא נשלם את הקנס העניין יעבור לבית משפט. כאשר ענת שמעה את המילה police היא החלה להלבין ולהראות סימני פחד. היא מייד הציעה שנשלם את הקנס ונמשיך בדרכנו. איתן דרש מעובדי התחנה שיזמינו משטרה. לבסוף עובדי הרכבת ויתרו למשפחת לירון ואפשרו לה להמשיך בדרכה אל עבר תחנת הרכבת המרכזית, אבל לא במחלקה הראשונה. נזכיר ונספר שהכרטיסן הוריד את משפחת לירון מהמחלקה האחרונה. תוך דקות ספורות הגענו לתחנה המיוחלת. חני אמיר ענת ומרב נשארו לשמור על הציוד ואילו נעם ואיתן יצאו לחפש את החבילה. מצויידים בטופס ממוחשב שקיבלו בדלהי הם ביקרו בכל מחלקה ועברו כל דלפק בתחנה.
בכל מחלקה היה דלפק בו ישב פקיד הודי אשר קרא בעיון את הרשום על הטופס ושלח את נעם ואיתן לפקיד אחר שאצלו חזר הסיפור עד שאיך שהוא הגיעו אל המחלקה הנכונה. למזלם מנהל המחלקה הוא זה שפנה אל נעם ואיתן והוא גם היה דובר אנגלית סבירה. לאחר בדיקה בספרים וחיפוש במחסן החבילה לא נמצאה. הוא הושיב את איתן ונעם, כיבד אותם בצ'אי והחל מסע הבירורים על החבילה. הוא מייד סיפר כמה שהתחנה בבומביי מסודרת ואילו בדלהי מאד מבולגנת. לאחר מכן הוא אמר שהחבילה כנראה בתחנה אחרת מכיוון שלא ייתכן שבמחלקה שלו איבדו חבילה. בברור טלפוני היא גם לא היתה שם. בכל פעם שהגיע אחד העובדים שלו הוא גער בהם בהודית והראה להם את הטופס שלנו. למזלנו, אחד העובדים שלו קרא בעיון את פרטי הטופס ונפתרה התעלומה. מכיוון שהחבילה נשלחה ללא נוסע, היא נמצאת בתחנה הסמוכה. ברור טלפוני קצר אכן אישר את העניין. וכך נסענו עוד תחנה ברכבת הפרברית ואספנו שם את החבילה האבודה. בהחלט נשמנו לרווחה. כל הסיפור לקח רק 4 שעות והתקלות אחת כמעט רצינית עם אנשי הרכבת!

איתן מאושר עם החבילה

יום שבת 27 אוקטובר

שבת אחרונה בהודו ויושבים לכתוב כתבה אחרונה מהודו.
תחילה על מעללינו בבומביי.
בומביי מזכירה מאד את תל אביב. במקום לשכון על חוף ים היא שוכנת על חוף אוקיינוס ולכן היא הרבה יותר לחה. תל אביב משתרעת על שטח של כ-80 קמ"ר ואילו בומביי פרושה על שטח של 440 קמ"ר. להבדיל מתל-אביב המונה מספר מאות אלפי תושבים בומביי מונה כ-16.5 מיליון תושבים. בומביי
(כמו תל אביב) היא עיר יותר גדולה מעיר הבירה.
מצאנו מלון בשכונת קולאבה הנמצאת בחלק הדרומי של העיר. אמנם זהו אזור דרומי אבל הוא בהחלט אזור דיי fancy, הגרים בו זקנים די אמידים (כמו באזור בבלי שבתל אביב).
ביומנו הראשון בבומביי החל מסע החיפושים אחרי שקי שינה טובים ואולי אפילו אוהל למסע בניו-זילנד.
בעל המלון שלנו אמר שנוכל להשיג הכל בקרבת המלון. לאחר שלא מצאנו את ציוד הקמפינג המבוקש נשלחנו לקרופורד מרקט, שוק מאד גדול הנמצא במרחק סביר. אמרו לנו ששם ניתן למצוא כל דבר. הגענו לשוק ענק והומה אדם, עם מאות חנויות ואלפי רוכלים המנסים לשווק את מרכולתם.
במתחם המרכזי והמקורה ניתן היה למצוא פירות, ירקות, תבלינים, ממתקים, מוצרי אלקטרוניקה, מוצרי עור, כלי פלסטיק כלי נירוסטה, סבונים, בשמים, פיצוחים, בשר ואפילו חיות מחמד.

דוכן בקרופורד מרקט

חיפשנו וחיפשנו ציוד קמפינג. שאלנו ושאלנו ונשלחנו שוב לאזור קצת יותר מרוחק, שם מצאנו רק שקי שינה מהסוג שמוכרים בארץ בסופר תמורת 30 שקלים.
לפחות הרווחנו הסתובבות בשוק מטורף שמוכרים בו באמת כמעט כל דבר במחירים מעוררי גיחוך.
בשוק זה קנינו ב-50 שקלים מחשבון כיס מדעי מאד משוכלל, הנמכר בארץ במחיר של 200 שקלים.
כשהשלמנו עם העובדה ששקי שינה כנראה שלא נמצא בהודו חזרנו לשכונה שלנו והחלטנו לחוות חוויה עליה המליצו לנו ישראלים רבים-לראות סרט הודי באורך מלא. ישבנו באולם קולנוע ענק וראינו במשך 3 שעות סרט הודי. הסרט התחיל רק לאחר שירת המנון הודו על רקע דגל המדינה שהתנוסס על המסך. על פי הסיפורים ציפינו להשתתפות מאד פעילה של הקהל עם המתרחש על המסך. הדבר היחידי שזכינו לחוות היה מספר פעמים בו הקהל פרץ בצחוק. כמובן שלא כל כך הבנו על מי ועל מה הם צוחקים, כמו גם את יתר החלקים של הסרט. מרב נרדמה על חני, נעם החל לתרגם את הסרט לעברית משהו בנוסח: "האישה הזאת בוכה כי הדוב נמלים אכל לה את השניצל". דבר שהצחיק את אמיר וענת עד מוות. לאות הוקרה לנעם מצורפת כאן תמונה שלו.



למרות שלא הבנו הרבה אפשר לציין שהסרט היה ססגוני במיוחד ומידי פעם שובצו בו שירים (שלא נראו קשורים למה שקרה לפניהם ואחריהם), בקיצור, משהו שנכנס לקטגוריה של "גם זו חוויה".
למחרת בילינו את הבוקר בארגון הציוד שלנו במטרה לשלוח לארץ בגדים מיותרים,מתנות וציוד מיותר כגון מטען של הפלאפון האבוד(הילד הרטוב לא נכנס). אחר הצהריים שמנו פעמינו לעבר שער הודו, אותו בנו הבריטים לכבוד ביקורו של מלך אנגליה בהודו. ליד השער נמצאות מאות יונים שכולם נהנים להאכיל ולהבריח- אז גם אנחנו הצטרפנו לחגיגה.

ליד השער פרט ליונים נמצא גם הרציף ממנו יוצאות סירות אל עבר אי אלפנטה (אי הפילים). וכך, מצאנו את עצמנו אחר הצהריים שטים אל עבר אי אלפנטה הנמצא במרחק של שעת הפלגה אחת.

שער הודו בתמונה מהים

באי אלפנטה (אי הפילים) אין פילים אך ישנם מקדשים מאד מרשימים החצובים בתוך מערות הנמצאות על אי זה.
וכמובן, משפחות של קופים.

אי הפילים בתצלום מהסירה


בבואנו לאי הייתה רכבת נחמדה שהובילה אותנו מרציף הסירות עד הכניסה למתחם המערות.


לאחר סיור קל על אי הפילים הפלגנו חזרה אל עבר שער הודו והלכנו לאכול את ארוחת הערב

שער הודו בליילה


מצאנו לנו מסעדה והתיישבנו באזור הממוזג בקומה התחתונה. הזמנו את האוכל, ולאחר דקה פרצו צעקות באזור בין ההודים השיכורים היושבים במסעדה. ההודים התחילו לאיים באיומי אגרופים באוויר והתחילו להתקרב, ולצעוק חזק יותר. ברגע אחד התחילה מהומה שלמה, ההודים התחילו לתת אגרופים לימין ולשמאל, ללא יכולת הבחנה במי הם פוגעים, ולמה. המהומה המשיכה, עד שנכנסו בערך תריסר מלצרים, הפרידו את ההודים השיכורים והוציאו אותם מהמסעדה. משפחת לירון המבוהלת הסתתרה בצד הרחוק יותר בצבע לבן-סיד חיוור.
כאשר יצאנו מן המסעדה, נעם פתח את הלונלי פלנט של הודו, כי חשב שהמסעדה מוזכרת שם. לאחר עיון קטן התברר שהמסעדה כתובה בתוך הקטגוריה 'פאבים ומועדוני לילה'. בקרב ההודים. "מאורת שתייה קלאסית... לפעמים נעשה פה שמח מדי, בעיקר משום שהבירה זולה... במתחם הממוזג מתרכזים השתיינים האמיתיים."התנחמנו בזאת שזכינו בסיפור חדש לבלוג, ונשמנו לרווחה שיצאנו ללא פגע.
כעדות החלטנו לצרף תמונה של הילדים


יום שישי היה יום די עמוס. בבוקר השכמנו בשש וחצי (חוץ מנעם שמסרב להכיר בקיומן של שעות כאלו מחוץ לצופים) וצעדנו אל עבר שער הודו לצפות בסדנת צחוק. על פי הלונלי פלנט מדובר על קבוצות אנשים שמאמינה שהצחוק טוב לבריאות. בפועל מצאנו מעגל של 10 פנסיונריות שמשלבות בין תרגילי התעמלות וקריאות של הו הו הו ו- ה ה ה. המחזה היה סוריאליסטי למדי. מצד שני חני מיד חשבה שסדנה שכזו יכולה להיות להיות להיט במועדון הפיס לגיל הזהב. (ענת פרסמן, לתשומת ליבך). לאחר ארוחת הבוקר איתן יצא למצוא מקום ממנו ניתן לשלוח את החבילה לארץ. תחילה שלחו אותו דרומה אל עבר סניף דואר אשר נמצא במרחק של 5 דקות הליכה הודיות (15 דקות שעון). בהגיעו לסניף הוא מצא אותו סגור. ההודים שעמדו בתור ליד שער הסניף אמרו לו לחכות 10 דקות עד שהדואר ייפתח. בברור קצת יותר מעמיק איתן הבין שהכוונה של 10 הייתה לשעה עשר (השעה הייתה 9.10). איתן שאל אם אין סניף נוסף אשר פתוח? נאמר לו שיש סניף במרחק חצי שעה, לכוון צפון. איתן עלה על אוטובוס מקומי והחל לנסוע צפונה. וכך הוא הגיע לסניף הדואר המרכזי. הוא נכנס לבניין עלה במעלית לקומה השלישית, קומה בה נמצאת המחלקה המטפלת בשליחת חבילות לחו"ל, ושם הוא מצא שער נעול עם שלט שעליו כתוב כי המחלקה פועל בין השעות 11 לפני הצהריים לארבע אחה"צ.
איתן לא ויתר והחליט לחפש בקרבת הדואר חנויות המתעסקות במשלוח חבילות. הוא מצא חנות אחת השייכת לחברה פרטית המתעסקת במשלוח דואר. בחנות זו הוא קיבל הצעת מחיר של 1600 ₪ למשלוח החבילה לארץ.
איתן החליט לחזור אל בניין הדואר המרכזי. הפעם הוא נכנס בכניסה אחרת. איך שהוא הוא הגיע לדלפק המתעסק בשליחת חבילות לחו"ל. שם הוא קיבל תשובות על הפרוצדורה לשליחת החבילה. בסיומו של ברור הוא שאל האם ניתן לשלוח חבילות גם מסניפי דואר אחרים? הפקיד אמר לו שישנו סניף נוסף בשכונת קולאבה (השכונה בה נמצא המלון של הלירונים). איתן הודה לפקיד ועלה על אוטובוס אשר לקח אותו בחזרה אל שכונת קולאבה. הוא החל בחיפוש סניף הדואר בקולאבה. ככל שהוא התקרב אל סניף הדואר הוא גם התקרב אל עבר המלון של משפחת לירון. בסופו של סיפור הסניף נמצא, והוא היה במרחק דקת הליכה (לא הודית) מהמלון.
לאחר סאגת סניף הדואר יצאנו הלירונים לסיור במספר אתרים תיירותיים בעיר בבומביי. תחילה למזרקת פלורה. גם באזור זה ההודים אמרו שנוכל להשיג שקי שינה. גם שם שקי השינה לא נמצאו והפעם בהחלט שמנו סוף לעניין זה.
לאחר מכן המשכנו אל עבר המכבסה של בומביי. מקום באמת מוזר ומיוחד.
בתוך מתחם ענק המחולק בבריכות בטון קטנות עומדים מאות הודים (וגם הודיות) ומכבסים אינספור קילוגרמים של כביסה. הם עומדים בתוך בריכות הבטון המלאות מים, חלקם עם דטרגנטים והם חובטים בבגדים. אחרים עסוקים בשטיפה, קבוצה אחרת עסוקה בסחיטה וישנם קבוצות לייבוש (בתלייה), גיהוץ (במגהצי פחם) וקיפול.
אמנם הם בסך הכל עושים כביסה. אבל גודלו של המתחם עם אינספור האנשים העומלים בה עם הכביסה התלויה לייבוש בשמש הוא מחזה מדהים ומיוחד במינו. אגב, חלק מהכובסים גרים עם ילדיהם במתחם המכבסה.
לצערנו אסור היה לצלם בתוך מתחם המכבסה, ולכן יש איזו תמונה עמומה המצולמת ממרחק.


היעד הבא שלנו היה סיבוב בעוד שווקים בבומביי. בומביי מרוצפת בהמון שווקים והילדים החליטו שהם רוצים לחזור לקרופורד מרקט. נעם היה להוט במיוחד מכיוון שהוא רצה לרכוש מחשבון נוסף גם לעצמו. וכך, מצאנו את עצמנו עוברים משוק לשוק מרחוב לרחוב עד שנשחקו רגלינו. בעיקר של מרב.
ולמה דווקא של מרב?
כי לשם שינוי היו לה קפקפים חדשות. מזה חודש וחצי מרב מחפשת לעצמה קפקפים בהודו. (מאז דלהי, שבה חני וענת קנו להם). הבעייה היא שאין כל כך קפקפים בגודל של מרב. רק נעלי בית סגורות שחמות לה. מרב היא הרי ילדה עקשנית, והיא החליטה שהיא רוצה קפקפים כמו של אמא ויהי מה. מרגע זה לא פסחנו על אף חנות קפקפים שראינו. העניין בהחלט עלה על העצבים של הבנים שבמשפחה. בדלהי מצאנו במידה שלה זוג של קפקי פלסטיק שנראות כמו נעלי צעצוע והן מאד לא נוחות להליכה. (מרגע זה החל שלב הכתפיים של אבא איתן). בג'ודפור מצאנו רעיון מקורי, לקחנו קפקפי עור (כמו של חני וענת) וביקשנו מהם לחתוך אותם למידה של מרב. העניין עבד כשבוע וחצי עד שהן נקרעו, ולצערנו (ולצער הכתפיים של איתן) נאלצנו לחזור לקפקפי הפלסטיק. בבומביי מצאנו לפתע קפקפי עור במידה של מרב. רק מה? הן לא נוחות להליכה, נופלות לה כל הזמן מהרגל. בקיצור סאגת הקפקפים של מרב לא נגמרה. מבטיחים לעדכן בהמשך.
לאחר הליכה של מספר שעות הצלחנו להגיע לשוק קרופורד המיוחל ונעם קנה לעצמו מחשבון כיס מדעי כמו של אבא. המשפחה החליטה שזאת מתנת היומולדת שלו.
נגלה לקוראים שבאותו הזמן חני וענת ביצעו את רכישת הממתקים לשולחן היומולדת של שבת בבוקר. (הכל בהפתעה).
כמזכרת מהשוק הצטלמנו עם הרוכלים בעת מנוחת הערב שלהם בסיומו של יום עבודה מפרך.כל רוכל והסל שלו.



משוק קרופורד נסענו אל עבר חוף צ'ופאטי-הטיילת של בומביי. בחוף צופאטי אומנות הרוכלים מגיעה לשיאים חדשים. לא הספקנו להגיע לחוף וכבר נצמד אלינו רוכל ראשון והציע לנו מסאג' ראש. התקדמנו לעבר חוף הים ושם הצטרפו אל המסאג'יסט 5 נערים עם מחצלות לישיבה על החוף ועם תפריטים של המסעדות הסמוכות.


לקחנו מחצלת אחת, התיישבנו עליה ומיד הגיעו עשרות רוכלים מכל המינים. מוכרי הצ'אי, מוכרי הבוטנים הקלויים, מוכרי הסמבוסק, מוכרי הממתקים, מוכרי הפופקורן, מוכרי הבלונים ועוד. אסור לשכוח שבעותה העת גם המסאג'יסט היה צמוד אלינו והחל לעסות. תחילה את הראש של איתן שסבל למדי ואחר כך את הרגלייים של חני, שסבלה קצת פחות. לפחות הוא הניח אותנו לנפשנו לאחר מכן. העניין לא מנע את בואם של עשרות מסאג'יסטים אחרים שנדנדו והציעו לנו מסאג'ים.
בין לבין היה את הילד שפרש לנו את המחצלת וחיכה להזמנת האוכל שלנו. לאחר שסעדנו את ליבנו הילדים הלכו לכמה מתקני לונה פארק ידניים שהיו במקום. ההורים ניסו להתרווח בשקט על המחצלת תוך כדי ניעור הרוכלים שהמשיכו להציע בוטנים קלויים, סמבוסק, ממתקים, פופקורן, בלונים ומסאג'ים.


תפסנו מונית חזרה לקולבה, אכלנו גלידה ברחוב והלכנו לישון עייפים עייפים עייפים מאד. חוץ מחני ואיתן שבשארית כוחם יצאו למצוא עוגת יומולדת לנעם ולשתות בירה בדרך.

והיום יום שבת, היומולדת של נעם.
פתחנו לו כמיטב המסורת שולחן יומולדת

וקישטנו את החדר בבלונים



אחר הצהריים היתה לנעם הפתעה אמיתית. סבא אהרן וסבתא חיה התקשרו אל חדר המלון וכמובן שרו לו בטלפון Happy birthday to you. כמה טוב לדעת שיש מסורות שאי אפשר לשבור!

זהו זה. באמת נגמרה לנו הודו. הארץ הזו שבתחילה חשבנו לעצור בה רק לחודש עד שיעבור שיא החורף בניו זילנד, ורק לאחר המלצות רבות החלטנו להאריך את השהות לשלושה חודשים (גם ככה אנחנו מרגישים שרק טעמנו את קצה הארץ הענקית והמגוונת הזאת). אין מה להגיד, חששנו מהמפגש עם הודו, מהעוני ברחובות, מהלכלוך, מהחום, ממחלות וממה לא. רק מי שראה את ערכת התרופות הענקית שלקחנו איתנו יכול להבין את רמת ההיסטריה שבה היינו ערב הנסיעה (נדמה לי שהסכומים שהעברנו לבית המרקחת של קופת חולים מאוחדת יכולים לפרנס כמה וכמה משפחות הודיות לאיזה חודש). רוב החששות שלנו התבדו. מזג האוויר היה נוח מאוד ברוב המקומות, אפילו קריר בצפון ורק בשבועות האחרונים בראג'יסטן ובבומבי היה יותר חם (אבל לא בלתי נסבל). העוני קיים בהחלט אבל איכשהו התכוננו אליו כנראה (לא בטוח שבארץ המצב טוב בהרבה באיזורים כמו התחנה המרכזית הישנה בתל אביב או בחלק מהכפרים הערביים, שלא לדבר על השטחים). לגבי הליכלוך- כן, זו נקודה קצת כואבת, אבל גם על זה אפשר להתגבר, בעיקר אם מחליטים לשלם קצת יותר עבור לינה או לנסוע רק במוניות. בסך הכל הודו התגלתה לנו כארץ נוחה ובטוחה מאוד לטיול עם משפחה וההודים ברובם הגדול מאד נחמדים ואוהבים לעזור.


מספר כללים ותובנות שהגענו אליהם במהלך הטיול בהודו:

להתחיל את הודו מהצפון
להיזהר מקומבינות
להתמקח עם כל הלב
בכביש לנסוע או במשאית או על פרה
לא לתרגם את הכסף לשקלים
להתרגל לזמן הודו
משפטים שכיחים: no problem, not possible, same same but different
לא לקחת magic ball ללא כוונת תחילה.
נדנוד הראש באלכסון מימין לשמאל הלוך ושוב פרושו ברוב המקרים כן בלתי מחייב, במקרים אחרים בסדר ובכל יתר המקרים: לא הבנתי מה אתה רוצה מהחיים שלי אבל לא נעים לי להודות.
ללמוד לאכול אוכל חריף
ללמוד לאכול אוכל חריף מאד
שלשול זה רק דרך של הגוף להגיד אכלת אוכל חריף
הרי רם הרי רם הרי קרישנה הרי רם
כשעושים יוגה לא לפרוץ בצחוק כשמגיעים לקטע הסיום של אום שנטי שנטי, למרות שזה נשמע כמו קטע ממערכון של ארץ נהדרת
לא לפחד לאכול ברחוב. שם האוכל מאד טעים ומאד מהיר
אותו דבר לגבי רוב הדאבות-בתי אוכל עממיים וזולים בהם מוגש אוכל הודי בלבד.
הזמינו כרטיסי רכבת הרבה מאד זמן מראש (סבא אהרן, אתה יכול להמשיך להזמין כרגיל)
לא לאכול אוכל חריף לפני נסיעת לילה
לא דוחים דברים בהודו
בסופו של דבר הכל מסתדר בהודו
נאן יותר טעים מצ'פאטי
צ'פאטי יותר טעים מרוטי
רוטי לא טעים בכלל
כסא אחד מספיק לשניים
ספסל של שלושה מתאים לחמישה
גם להודים אין מושג מי הם האלים שלהם
כולם אוהבים את Ganesha (האל בעל ראש של פיל)

מחר בערב אנחנו ממריאים לניו זילנד להתחיל את הפרק הבא במסע, נמשיך לעדכן גם משם.