כמו שכתבנו, הכל התחיל מפגישה מקרית עם משפחת קמינסקי (יעל אמנון וגל) בדנידין. העניין הסתכם בארוח מפנק בסידני.
קודם כל זכינו לשרות V.I.P. שבו אמנון אסף אותנו משדה התעופה לביתו. לאחר מנוחה קצרצרה והתארגנות בבית משפחת קמינסקי יצאנו לסיור קצר בחוף מרוברה. חזרנו הביתה, אכלנו ארוחת יום שישי מפנקת שהכינה לנו יעל ונפלנו למיטות.
ביום שבת יצאנו למסע הכרות עם סידני העיר. עלינו על מעבורת שהובילה אותנו הישר למרכז סידני. בזמן ההפלגה זכינו למראות נפלאים של מרכז העיר.
כולל כמובן את בית האופרה וגשר "סידני הארבור".
ענת מרב וגל ניצלו את סיפון המעבורת למגלשה.
כשירדנו מסיפון המעבורת היתה לנו קבלת פנים של שני אבוריג'ינים ששרו ברחוב קצת מוזיקה אותנטית.
לקחנו מעבורת נוספת ונכנסנו ל wild life center.
מעבר לכל מיני זוחלים מוזרים וחיות לילה משונות החיה שתפסה את רוב תשומת הלב שלנו היתה הקואלה.
למרבה הצער לא היו שם קנגורו אלא רק וולובי נחמדים.
האמת היא שלאמנון היה רעיון די מטורף שניסע איזה 3 שעות לאזור בו יש קנגורואים מסתובבים בטבע, אבל יעל (הקול היותר שפוי של משפחת קמינסקי) אמרה שזה לא כל כך הגיוני "לבזבז" כל כך הרבה זמן בביקור כה קצר דווקא על נסיעות. זאת הסיבה שמצאנו את עצמנו ב wild life center.
בסיומו של יום הלכנו לגנים הבוטנים, ושם מצאנו עשרות ציפורי קקטו שהשתעשענו איתם.
ענת הרהיבה עוז יותר מכולם, והצליחה "להחזיק" שלוש ציפורי קקטו במכה אחת.
את ארוחת הערב אכלנו בדוכן מיט-פאי המפורסם של סידני הקיים מאז שנת 1945. לצערנו אנחנו לא זוכרים את שמו אבל את הטעם הנהדר של המיט-פאי לבטח לא נשכח.
יום ראשון, יומנו האחרון באוסטרליה. אמנם הטיסה שלנו לתאילנד היתה רק בשש בערב אבל... צריך להיות בשדה שלוש שעות לפני הטיסה ו... כולם צריכים להתקלח ו... יש חצי שעה נסיעה לשדה. היו לנו המון רעיונות לבילוי. גל חובב דייג מושבע מאד מאד רצה שנלך איתו לדוג. אז הלכנו באמת לים, אבל רק להליכה קצרה באיזור חוף בונדי המפורסם.
עשינו עוד סיבוב שלsight seeing מחלון האוטו של אמנון וקינחנו בשוקו חם עם וופלים ופונדו שוקולד באחד מסניפי מקס ברנר אותם מנהלת כאן יעל קמינסקי.
טסנו חזרה לבית של יעל אמנון וגל, התקלחנו התארגנו ונפרדנו ממשפחת קמינסקי ויצאנו לשדה התעופה.
עלינו שוב על טיסת קוונטאס המפנקת. הפעם באמת נפרדנו מהמדינות המערביות וטסנו שוב אל עבר המזרח. בדרך הילדים אמרו (בראייה לאחור) שניו-זילנד היתה להם קצרה מידי.
לתאילנד הגענו ב-11 בלילה. לאזור הקווא-סאן הגענו ב-1 לפנות בוקר, לאחר שנדחסנו עם כל הציוד בתוך מכונית קטנה של 5 מקומות ישיבה. משום מה לא הזמנו לנו מקומות לינה מראש (בספר היה כתוב שתמיד אפשר למצוא). לקח לנו איזה שעתיים של הסתובבויות מגסט האוס אחד לשני, במטרה למצוא לנו מקום לינה. היו אפילו איזה זוג אירופאים שהציעו לנו את החדר שלהם ללילה, כי הם ריחמו על הילדים שישבו על התיקים באמצע הרחוב ב-2 לפנות בוקר. לבסוף מצאנו לנו מקום לישון, כמובן במחיר מופקע.
