סיפורים מחבל ראג'יסטן

יום ראשון 14 אוקטובר

ואנחנו בפושקר-מחוז הישראלים האחרון שלנו בהודו
אז מה נספר על ג'ודפור?
ג'ודפור היא פשוט העיר של אלאדין. ממש כמו בסרט, הבתים כאן כחולים ועם כל מיני עיצובים מעניינים.
יש גם יריעות בד הפרושות בין הבתים מעל הרחוב, גגות קרובים אשר אפשר לקפוץ בקלות מבניין אחד לשני וכמובן קופים מסתובבים בעיר באופן חופשי.
קצת קשה להעביר את המראות והצבעים דרך תמונות, ובעיר הזאת התחלנו להרהר האם אנחנו צריכים לקנות מצלמה יותר איכותית למסענו במזרח? אמנם אנחנו מרגישים שאנחנו מטיילים כבר שנה אבל בסך הכל עברו כחודשיים וחצי בהם טיילנו רק בהודו ועוד דרך ארוכה ומסקרנת לפנינו.
בכל זאת מצורפות כאן מספר תמונות של העיר ג'ודפור.

הרחוב הכחול

הבתים הכחולים
העיר הכחולה

העיר היא חצי הינדית וחצי מוסלמית. שכזאת, יש בעיר מגוון צלילים של שתי הדתות במשך כל היום וכל הלילה. השילוב מכניס גם איזו אווירת מתיחות לפעמים.
בעיר זו איתן ונעם אמרו שזו הודו לה הם ציפו. כך הם דמיינו את הודו לפני הנסיעה.
בשביל להרגיש איך הזמן כאן עמד מלכת עבר ליד הגסט האוס שלנו באחד הערבים איש עם אופניים ומכר סוכריות על מקל שהוא הכין על המקום.
(סוכרייה עלתה רופי אחד, כלומר כ-10 אגורות שלמות)
הוא בא על אופניים, כשעל הסבל מקל גדול ועליו איזה מין חומר ורוד וצמיגי במקצת.
מחומר זה הוא משך חתיכה, ועיצב חתיכה זו בכל מיני צורות על מקל קש


הכנת סוכרייה



התוצאות היו מרהיבות ביופיין (וגם טעימות)

הסנדל



השוק בעיר הוא שוק שונה מכל השווקים בהם נתקלנו עד עתה. ריחות שונים, צבעים שונים וסחורה שונה.
לא עוד בגדים שהישראלים קונים בטרוף (אגב גם אנחנו ישראלים). אלא המון חנויות של תבלינים שעדיין לא נתקלנו בהם, חנויות בהן מוכרים וקולעים שם כל היום (וגם כל הלילה) סלי קש המגיעים לכאלה עם קוטר של כמעט שני מטר, חנויות בהן מכינים צמידי גומי ליד, חנויות עם מקלות הליכה מכל מיני סוגים, חנויות עם בשמים וכמובן חנויות רבות של מתוקים וממתקים המאד אופיניים ומיוחדים בג'ודפור.

תמונה של דוכן תבלינים בשוק.

הגושים השחורים והלבנים הם אבני מלח

מעל העיר מתנוסס מבצר מאד מרשים שהיה בשימוש עד לפני 50 שנה. ושכזה הוא שמור היטב. במבצר היה גם מוזיאון מאד מגוון ומעניין על החיים בימי המהארג'ות (מלכים). אנחנו חייבים לומר שמכל המבצרים או מוזיאונים שהיינו בהם עד היום דווקא מבצר זה עם המוזיאון שבתוכו הכי הרשימו אותנו, ונתנו לנו הרגשה שקיבלנו את התמורה ההולמת למחיר הכניסה.
אפילו הילדים התעניינו במהלך הסיור במבצר ובמוזיאון שבתוכו וזו בהחלט הוכחה להרגשה זו.
למרות שגם במבצר זה כמו ביתר המבצרים שביקרנו בהם התיירים הזרים משלמים פי 10 או 20 יותר, מה שנותן הרגשה מאד לא נעימה, כאילו שזו הוראה ממשלתית לעשוק את התיירים בהודו. התופעה מגיעה לשיאה בטאג' מאהל. שם הזרים משלמים פי 35 יותר. (750 רופי לתיר ורק 20 רופי להודי). אפילו בגן החיות היו פערים בין ההודים לזרים. לפחות בתחבורה הציבורית המחירים שווים לכל בני האדם.

אמיר וענת נלחמים

מרב על רקע בכידונים

חדר התענוגות של הארמון.

האמת היא שמעבר למבצר ולשוק אין באמת כל כך הרבה מה לראות בג'ודפור. לכן משפחת לירון החליטה לצאת בג'ודפור לספארי גמלים. לאחר שסגרנו את כל הפרטים לגבי הספארי עם סוכן מקומי, ארזנו את כל התיקים וכוונו את השעון לחמש וחצי בבוקר על מנת לצאת לדרך לפני השעות החמות. אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד. באמצע הלילה עלה לענת החום בשילוב עם כאבי בטן עזים ויציאות משני פתחים בגוף. החלטנו לא לוותר על התכנית ולהמתין יום אחד מתוך תקווה שהרגשתה של ענת תשתפר. לאחר יום אחד ענת עדיין לא החלימה. לאחר יום וחצי הרגשתה די השתפרה. ובצהרי יום שלישי בשבוע (פעמיים כי טוב) שמנו פעמינו לספארי הגמלים. נסענו באוטובוס המקומי (הלוקאל זוכרים?) לתחנה המרכזית של העיר אוסיאן-עיר בקרבת ג'ודפור. סוכם שבתחנה המרכזית יחכה לנו אדם עם גמל ועגלה ויוביל אותנו למדבר.
ענת כמובן נכנסה לתנוחת שינה ברגע שהאוטובוס יצא לדרך.

ענת ישנה באוטובוס

האוטובוס עצר לנו בתחנה המרכזית של העיר אוסיאן. למעשה התחנה היתה על הכביש המרכזי באמצע שום מקום. ירדנו מהאוטובוס ומייד התקבצו עשרים הודים סביבנו והחלו לבהות בנו. חלקם ניסו להבין מה פשר ההגעה שלנו לעירם. ניסינו להרחיק אותם מעלינו אבל ללא הצלחה. הם פשוט המשיכו להביט בנו בצורה בוטה. לאחר כחצי שעה של הרגשה מאוד לא נוחה (כמו שכנראה מרגישים הקופים בגן חיות רק יותר צפוף) ובירורים טלפונים הגיח בריצה הודי בשם ננסוק מושך גמל שאליו רתומה עגלה. משפחת לירון העמיסה את הציוד ואת עצמם על העגלה ויצאו אל המדבר. האמת, שעד לרגע זה המחזה הזה היה הסוריאליסטי ביותר שמשפחת לירון נתקלה בו.

הגמל בתחנה המרכזית

משפחת לירון על העגלה במדבר

לאחר נסיעה על העגלה במשך כשעתיים הגענו לביתו של ננסוק, זכינו לקבלת פנים חמימה מבני משפחתו. הם בישלו לנו ארוחת ערב על מדורת עצים במטבח. בזמן שהמתנו לארוחת הערב נעם ואיתן למדו את אחת מסוגי הקשירות לכובעים ההודיים הנוהגים לחבוש בחבל ראג'יסטן.

נעם ואיתן עם בעל הבית


חני כמובן ניסתה מאד לעזור במלאכת הבישול אך זכתה לדחיות רבות מבעלת הבית (ליתר דיוק בעלת הבקתה). האמת היא, שגם אם היו מאפשרים לה לעזור לבעלת הבית לבשל היא לא היתה מחזיקה מעמד במטבח יותר מדקה אחת. במטבח מבשלים על מדורת זרדים המעלה כמות עצומה של עשן ולמטבח יש רק חריר קטן של חלון הנמצא בגובה רב ובמרחק גדול ממדורת הזרדים. הטשטוש בתמונה הבאה איננה אשמת הצלם. זה פשוט העשן שהיה בחלל המטבח

המטבח במדבר

רק לקראת סוף ההכנות הבנו למה כל הזמן אמו של ננסוק הפצירה בנו לשבת- פשוט, העשן עולה כלפי מעלה וכשיושבים על הרצפה הוא לא שורף בעיניים. בסוף אפילו הצלחנו להכין כמה צ'פאטים לארוחה. הארוחה עצמה כללה אורז, דאל (תבשיל עדשים), תפוחי אדמה מבושלים ברוטב, תבשיל ירקות (כרוב ועגבניות בעיקר) וכמובן צ'פאטי. הרעיון הוא שכל אחד מקבל צלוחיות קטנות מלאות בתבשילים השונים וכל פעם שאחת הצלוחיות עומדת להתרוקן מיד ננסוק או אביו ממלאים אותה מחדש. הבעיה העיקרית היא איך מפסיקים את נס פך השמן הזה... מזל שיש לנו הרבה שנות ניסיון עם סבתא ירדנה אז בסוף זה נפסק אייכשהו. הבעיה השניה בנושא האוכל ההודי הם אמיר ומרב שבכלל לא יכולים לסבול לא את סוג האוכל הזה (מרב) ולא את חריפותו (אמיר). מכיוון שצפינו את העניין מראש הזמנו ארוחות רק לארבעה אוכלים ודאגנו לכמה קופסאות שימורים.
לאחר ארוחת הערב פרשנו לנו לישון על מיטות שהכינו לנו תחת כיפת השמיים (והעץ).

קמנו השכם בבוקר מלאי מרץ לצאת לספארי שלנו. כפי שסוכם הספארי כלל כלכלה מלאה ולכן הגישו לנו תה של בוקר ברגע שפקחנו עיניים. למזלנו ישנו בחוץ וכך משפחתו של ננסוק לא ראתה אותנו משקים את השיחים עם המשקה השחור והבלתי מזוהה.

מרב מצחצחת שיניים על שפת הבאר של הבית


לאחר 10 דקות הוזמנו לארוחת בוקר. קיבלנו דייסת אורז (אולי שאריות מארוחת הלילה) מעורבב עם איזה ירק ירוק בלתי מזוהה. הפעם אכלנו בתוך הבית של ננסוק ונאלצנו לאכול את כל הדייסה. על מנת לא להעליב את בעלי הבית העזנו ואפילו לקחנו מנה שנייה. נעם ממש התלהב מהדייסה והמשיך לאכול עוד איזה 3 קערות. הוא אפילו רצה להישאר לילה נוסף על מנת לקבל שוב את דייסת הבוקר (אין כאן ציניות, הכל אמת לאמיתה).
איתן לעומת זאת נזכר בערגה בארוחת הבופה של המלון בלונדון.

בארוחת הבוקר


ארוחת הבוקר

יצאנו מביתו של ננסוק לארגן את התיקים שלנו והנה הגיעו שלושת הגמלים שלנו: פפו, מוטי וצ'ירה.
רתמו אותם ויצאנו לדרך. בהתחלה חני נשארה על העגלה


רכבנו לכוון הכפר המרכזי של דיירי המדבר, מרחק של 3 שעות. הלכנו לבית בו אורגים שטיחים מצמר הגמלים, ולבית בו מכינים כדים וכלי חרס. כל אחד מבני משפחת לירון התנסה בהכנת פריט על האובניים. האובניים הלהיבו אותנו מאד מכיוון שזו היתה אבן עגולה שהסתובבה מכוח האינרציה שניתנה לה בעזרת מקל שהכדר תקע בשקע קטן שהיה על האבן וסובב בעזרתו את האבן במהירות אדירה.

הכדר עובד אל האובניים

לאחר הסיור בכפר רכבנו בחזרה לביתו של ננסוק לארוחת צהריים (שבה חזר על עצמו הריטואל של ארוחת הערב). הפעם חני כן היתה על גמל.

כן כן אנחנו נשבעים שזו תמונה של חני
משם רכבנו על הגמלים בחזרה לעיר אוסיאן, מרחק של שעתיים רכיבה, על מנת להמשיך בדרכנו לעבר פושקר. הפעם מצב התחת של כולם היה כזה שהמריבה היתה מי לא ירכב על הגמל ויזכה לשבת בעגלה אמיר ומרב לא היו בעסק של וכוח זה..
הגענו לאוסיאן בערך בשעה שלש אחר הצהריים וניסינו להבין איך לעזאזל אפשר להגיע לפושקר. עוד בהיותינו בג'ודפור ניסינו לברר את העניין והמידע שקיבלנו מבעלת הגסט האוס שלנו (לאחר שהתקשרה לידיד שלה מאוסיאן ) היה שאין בעיה , כל הזמן יוצאים אוטובוסים ישירות לפושקר. הבעיה היא שאף אחד באוסיאן לא שמע על כך. כמו כן אין באוסיאן שום משרד של חברת האוטובוסים שבו נוכל לברר. מפה לשם לאחר עצות שונות של כל הסובבים אותנו (במעגל צפוף כנהוג באוסיאן) התברר שאנחנו צריכים לחזור לג'ודפור (שעה וחצי נסיעה), משם לקחת אוטובוס לאג'מר (חמש שעות) ומשם עוד אוטובוס או ריקשה לפושקר (עוד חצי שעה בלבד). בערך בחצות הגענו בריקשה לפושקר. ברגע שנהג הריקשה הגיע לכניסה של העיר הוא הודיע לנו בנימוס שריקשות לא יכולות להיכנס פנימה, ועלינו ללכת ברגל שתי דקות (עם כל הציוד) אל הגסטהאוס שלנו. נעמדנו על שלנו ודרשנו שיביא אותנו עד פתח הגסטהאוס שאת שמו היה לנו מראש. כמובן התברר שאין לו מושג איפה הגסטהאוס, ולקח לו כ-5 דקות נסיעה עד שהגיעה אל הגסטהאוס רק כדי לגלות שבגסט האוס שאיתו סיכמנו בטלפון שאנחנו מגיעים החדרים כל כך קטנים שאין סיכוי שניכנס בהם. הצענו לנהג הריקשה שלנו לקחת אותנו למלון אחר שקיבלנו עליו המלצות. הנהג החצוף שראה כי אנחנו בבעיה, עם כל הציוד וילדים קטנים מתים מעייפות וללא כוחות (ענת כזכור עדיין לא בשיא אונה) ביקש 200 רופי עבור נסיעה של 2 דקות שהיא ממילא בכוון הנסיעה שלו. כמובן שסרבנו לו. שוב חזרה ההרגשה של ניסיון לעשוק את התירים בכל הזדמנות ובעיקר בכל מצב. לקח עוד שעה כדי למצוא מקום שיכיל את כולנו, התקלחנו ונפלנו שדודים.
בבוקר התעוררנו לגלות שאנחנו במלון שהוא אחד ממעוזות הישראלים בפושקר. ההורים היו שמחים לפרוש למלון אחר יותר שקט, הנמצא קרוב יותר לשוק ולאגם. אבל שני יתרונות מנצחים מנעו אותנו לקרוע את הילדים מהמלון הזה. הראשון-המזגן בחדר. השני והחשוב יותר, במרכז המלון נמצאת בריכה. פינוק כזה לא היה לנו בהודו. בריכה זמינה שניתן להתקרר בה בשעות הצהריים החמות, או לקפוץ מהקומה הראשונה אל תוך הבריכה.

נעם קופץ

אמיר קופץ

למלון יש מנהל כללי, מנהל מטבח, אחראי משמרת ומנהל לאינטרנט וטלפון. אבל הכי חשוב מכולם הוא פיסטוק.

תמונה של פיסטוק

פיסטוק הוא נער שנראה כבן 15 אבל מסתבר שהוא כבר בן 27 (מתחתן בעוד חודשיים) שעובד פה 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה ו 24 שעות ביממה מאז היותו בן 6. הוא דובר עברית שוטפת שר שירים בעברית ומסתובב עם חולצות שהקדישו לו מטיילים ובעיקר מטיילות שעליהן כיתובים בעברית כגון: "כולם פה נמצאים בטיול סתלבט אחרי הצבא ורק אני קורע את התחת בעבודה מועדפת".
אחת לכמה דקות נשמע בחלל האוויר צעקה: פ י ס ט ו ק ת ב י א ק פ ה. הוא מקפיד לקרוא לחני אמא ולאיתן אבא ובכל הזדמנות הוא מתחבא אצלנו בחדר כדי להימנע מהרצות חוזרות ונשנות על ידי דיירי המלון. הוא כמובן מקפיד לבוא כל בוקר לקבל מאיתנו קפה של בוקר ובערב לברר מה עשינו או קנינו במשך היום. על נושא הקניות בהמשך הכתבה.
בבוקרנו הראשון בפושקר איתן הגשים חלום של נעם שמלווה אותו מאז יומנו הראשון בהודו, והוא שכר טוסטוס ואיפשר לנעם (וגם לחני) ליסוע בו קצת. בשאר הזמן הוא שימש להקפצות של חלקים אחרים של המשפחה לשוק וחזרה. בשיאו הטוסטוס הצליח לסחוב את מרב, ענת ואמיר (בנוסף לנהג הדגול) אל המלון.

פושקר עצמה היא עירה קטנה ששוכנת מסביב לאגם (מלאכותי) קדוש שמהווה אתר עלייה לרגל להינדים רבים במשך כל השנה. על פי אמונתם האל בראהמה (האל העליון ביותר של ההינדים) הפיל באגם פרח לוטוס וכך נוצר האגם. עולי הרגל מקפידים לטבול באגם הקדוש שאגב מלא בדגים ענקיים, ולקיים טקס דתי בזמן השקיעה שכולל (הפתעה!)שילוח פרחים על פני המים. הפעם נמנענו מלקיים את הטקס, כנראה מיצינו את הנושא ברישיקש.

פושקר במבט כללי

תמונה של האגם הקדוש



משום מה פושקר הפכה בעיקר על ידי התיירים והרבה בזכות הישראלים הרבים הנמצאים כאן לאתר קניות מרכזי ומוטרף. רוב הפעילות בפושקר היא ללכת לאורך הרחוב בשוק הלוך ושוב ולקנות מכל הבא ליד. גם על משפחת לירון לא פסחה קדחת הקניות. אותו בולמוס שהחל בימים האחרונים בדלהי קיבל תאוצה משמעותית בפושקר. ענת כמובן הבריאה ברגע שהחל מסע הקניות ורכשה לעצמה אי אלו בגדים. גם כל האחרים לא טמנו את ידם בצלחת. מעבר לבגדים הקפדנו לקנות גם תכשיטים, מצעים ועוד היד נטויה.

מרב קונה טבעת

במסגרת הפגישות עם הישראלים הפעם פגשנו את מאיר חממי המטיל עם אשתו לאה ושתי בנותיו.
ענת פרסמן, נכון שאת מקנאת בחני?
האמת היא שאת הבנות (שאיתן כמובן היה מורה של אחת מהן) הוא פגש ברחובות דלהי אבל רק כאן זכינו לפגוש את כל הארבעה.
אולי כאן הרגע המתאים להוסיף את ההברקה של מרב שנאמרה כבר בבגסו (דראמסללה), אבל היא מתאימה למקומות רבים בהודו וכמובן כמובן גם לפושקר.
ציטוט: "אני יודעת למה ההודים יודעים לדבר גם באנגלית וגם בעברית. בהתחלה שלטו כאן האנגלים והיום שולטים כאן הישראלים". סוף ציטוט
כאשר תקף אותנו הרעב שברנו אותו באחת ממסעדות הבופה (או בופט על פי אמיר ושלטים רבים בעברית) המגישים אוכל חתונות ירוד מאד בטעמו ובאפשרויות הבחירה. לפחות תמיד יש צ'יפס, פלאפל, סלט, אורז ותפוחי אדמה מבושלים. אפשרות נוספת היא לאכול באחד מדוכני הלבנה בלאפה שצמחו להם ברחוב.

אתמול בערב סוף סוף התפננו לטיפוס אל אחד המקדשים שממנו נהוג לראות את השקיעה. עקב תכנון לקוי בזמן רק נעם ואיתן שרצו מהר קדימה הספיקו באמת לראות את השקיעה מראש ההר עליו נמצא המסגד. שאר בני משפחת לירון ראו אותה מאמצע העלייה, אבל כולם הקפידו להמשיך ולטפס אל ראש ההר.

השקיעה שצולמה מראש ההר

את הדרך למטה כבר עשינו בחושך
ועברנו במקדש היחיד בהודו של האל בראהמה.

היום לפנות בוקר, האמיצים שבחבורה: רב, חני ואיתן השכימו קום וצעדו לעבר מקדש אחר שנמצא על ראש הר אחר שממנו נהוג לראות את הזריחה. אז ראינו. וגם צילמנו.היום (14 לחודש) מוקדש לעוד קצת קניות ואיסוף דברים שהזמנו בימים הקודמים. מחר אנחנו מתכננים לבלות את היום בפראק מים שנמצא פה בסביבה ובלילה לנסוע לכוון אודייפור.