יום שלישי 07 אוגוסט 2007, בשעת הטיסה ה-2
ואלה המשך עלילות משפחת לירון בדרכים:
לאחר טיסה די סימפאטית באל על לבומבי שבה מרב מצאה חברה בשם אליה ונעם התחבר עם אבא שלה שהוא לא פחות ולא יותר ממדריך בקורס תג היער!!!!
(למי שבינינו לא מבין את גודל הכבוד, קורס תג היער הוא הקורס הכי יוקרתי בתנועת הצופים והוא מיועד לצופיפניקים בוגרים כמו ראשי שבטים ואבא של נעם)
אמנם המראנו באחור קל של רבע שעה אבל הגענו בזמן לשדה התעופה הבינלאומי של בומביי בשעה 20.00 כמתוכנן.
משעמם בינתיים? חכו קצת.
לקחנו עם כל הישראלים את השאטל הראשון משדה התעופה הבינלאומי לשדה התעופה המקומי. רוב הישראלים מאד מיהרו מכיוון שהייתה להם טיסת המשך בשעה 10.30
כל הישראלים מיהרו לטיסה עם חברה בשם Jetairways לנו לעומת זאת היה די הרבה זמן כי הטיסה שלנו יוצאת רק ב 00.10 טיסה עם חברתSpicejet אשר מציעה כרטיסים הרבה יותר זולים.
את הכרטיסים הזמנו ושילמנו מבעוד מועד דרך האינטרנט ונותר לנו רק לקבל את כרטיסי העלייה למטוס.
כאשר עברנו באזור בו מעלים את המזוודות ל Spicejet שאלנו את ההודים שעבדו שם שאגב הם מאד מאד ידידותיים וחביבים האם אכן כאן המקום בו יש להניח את הכבודה לטיסה שלנו. ומה הם ענו לנו??
שהם חושבים שהטיסה שלנו בוטלה!!!!! כזכור, בניו דלהי מחכה לנו טיסת המשך ללה.
רצנו מהר לדלפקים של החברה והם אמרו לנו שאכן הטיסה שלנו בוטלה.
שאלנו מה לעשות, הרי ממתינה לנו טיסת המשך בניו דלהי.
תשובתם היתה מאד פשוטה, אין בעייה נעביר אתכם לטיסה שממריאה בשעה 22.00 (השעה הייתה 21.45)
הם נתנו לנו כרטיסי טיסה חדשים, רצנו בבהלה להעלות את התרמילים, טסנו (ברגל) לשער היציאה ושם חיכינו יחד עם כל ההודים כחצי שעה לעלות על הטיסה של שעה 22.00 שהמריאה בשעה 22.30.
כשהסתכלנו על כרטיסי העלייה שלנו הבחנו שטיסה זו הייתה אמורה להמריא בשעה 21.00 ונדחתה בשעה אחת.
כל הזמן עבר לנו בראש מה היה קורה אילו היינו לוקחים את השאטל השני שיוצא כל חצי שעה.
שורות אלה נכתבות במהלך הטיסה מבומביי לניו דלהי לא בטיסה של 00.10 שבוטלה אלא בטיסה של 21.00 שנדחתה לשעה 22.00 והמריאה בשעה 22.30.
יום שישי 10 אוגוסט 2007 שעה 9:45
הגענו לניו דלהי בשעה 12:30 בלילה,ושם חיכינו חמש שעות די מעצבנות לטיסה ללה. מרב וענת מצאו ספסלים לשינה,אמיר כמובן היה הראשון לתקשר עם הודי שישב לידו ונעם רטן על זה שהבאנו אותו להודו כדי להתקע באיזה בנין מסריח. למזלינו,בסוף ציפייה מורטת עצבים, הגיעה טיסה קצרה אבל מדהימה ביופיה. עם הזריחה,הופיעו מבין העננים הפסגות המושלגות של הרי ההימלאיה החשופים, שביניהם ערוצים ירוקים, באמת עוצר נשימה.לצערינו,אמיר,ענת ומרב לא זכו לראות זאת למרות שניסינו להעיר אותם נואשות. נעם לעומתם התרגש עד כדי כך שנאלץ להודות שהיה שווה את השעות בשדה התעופה של ניו דלהי. הטיסה הסתיימה במעבר בין ההרים ובנחיתה מפתיעה במיוחד כי בכלל לא הנמכנו אלא פשוט נגענו באדמה בטיסה אופקית! כשנחתנו בלה הופתענו לראות ביציאה מחכה לנו לדאקי עם שלט (יאמר לזכותו של אמיר שהוא כל הזמן האמין בזה).שמחנו שהמבצע הלא יאמן שלנו הוכתר בהצלחה והלכנו לישון,לא לפני שדאגנו להודיע דרך לילי ודלית
ואלה המשך עלילות משפחת לירון בדרכים:
לאחר טיסה די סימפאטית באל על לבומבי שבה מרב מצאה חברה בשם אליה ונעם התחבר עם אבא שלה שהוא לא פחות ולא יותר ממדריך בקורס תג היער!!!!
(למי שבינינו לא מבין את גודל הכבוד, קורס תג היער הוא הקורס הכי יוקרתי בתנועת הצופים והוא מיועד לצופיפניקים בוגרים כמו ראשי שבטים ואבא של נעם)
אמנם המראנו באחור קל של רבע שעה אבל הגענו בזמן לשדה התעופה הבינלאומי של בומביי בשעה 20.00 כמתוכנן.
משעמם בינתיים? חכו קצת.
לקחנו עם כל הישראלים את השאטל הראשון משדה התעופה הבינלאומי לשדה התעופה המקומי. רוב הישראלים מאד מיהרו מכיוון שהייתה להם טיסת המשך בשעה 10.30
כל הישראלים מיהרו לטיסה עם חברה בשם Jetairways לנו לעומת זאת היה די הרבה זמן כי הטיסה שלנו יוצאת רק ב 00.10 טיסה עם חברתSpicejet אשר מציעה כרטיסים הרבה יותר זולים.
את הכרטיסים הזמנו ושילמנו מבעוד מועד דרך האינטרנט ונותר לנו רק לקבל את כרטיסי העלייה למטוס.
כאשר עברנו באזור בו מעלים את המזוודות ל Spicejet שאלנו את ההודים שעבדו שם שאגב הם מאד מאד ידידותיים וחביבים האם אכן כאן המקום בו יש להניח את הכבודה לטיסה שלנו. ומה הם ענו לנו??
שהם חושבים שהטיסה שלנו בוטלה!!!!! כזכור, בניו דלהי מחכה לנו טיסת המשך ללה.
רצנו מהר לדלפקים של החברה והם אמרו לנו שאכן הטיסה שלנו בוטלה.
שאלנו מה לעשות, הרי ממתינה לנו טיסת המשך בניו דלהי.
תשובתם היתה מאד פשוטה, אין בעייה נעביר אתכם לטיסה שממריאה בשעה 22.00 (השעה הייתה 21.45)
הם נתנו לנו כרטיסי טיסה חדשים, רצנו בבהלה להעלות את התרמילים, טסנו (ברגל) לשער היציאה ושם חיכינו יחד עם כל ההודים כחצי שעה לעלות על הטיסה של שעה 22.00 שהמריאה בשעה 22.30.
כשהסתכלנו על כרטיסי העלייה שלנו הבחנו שטיסה זו הייתה אמורה להמריא בשעה 21.00 ונדחתה בשעה אחת.
כל הזמן עבר לנו בראש מה היה קורה אילו היינו לוקחים את השאטל השני שיוצא כל חצי שעה.
שורות אלה נכתבות במהלך הטיסה מבומביי לניו דלהי לא בטיסה של 00.10 שבוטלה אלא בטיסה של 21.00 שנדחתה לשעה 22.00 והמריאה בשעה 22.30.
יום שישי 10 אוגוסט 2007 שעה 9:45
הגענו לניו דלהי בשעה 12:30 בלילה,ושם חיכינו חמש שעות די מעצבנות לטיסה ללה. מרב וענת מצאו ספסלים לשינה,אמיר כמובן היה הראשון לתקשר עם הודי שישב לידו ונעם רטן על זה שהבאנו אותו להודו כדי להתקע באיזה בנין מסריח. למזלינו,בסוף ציפייה מורטת עצבים, הגיעה טיסה קצרה אבל מדהימה ביופיה. עם הזריחה,הופיעו מבין העננים הפסגות המושלגות של הרי ההימלאיה החשופים, שביניהם ערוצים ירוקים, באמת עוצר נשימה.לצערינו,אמיר,ענת ומרב לא זכו לראות זאת למרות שניסינו להעיר אותם נואשות. נעם לעומתם התרגש עד כדי כך שנאלץ להודות שהיה שווה את השעות בשדה התעופה של ניו דלהי. הטיסה הסתיימה במעבר בין ההרים ובנחיתה מפתיעה במיוחד כי בכלל לא הנמכנו אלא פשוט נגענו באדמה בטיסה אופקית! כשנחתנו בלה הופתענו לראות ביציאה מחכה לנו לדאקי עם שלט (יאמר לזכותו של אמיר שהוא כל הזמן האמין בזה).שמחנו שהמבצע הלא יאמן שלנו הוכתר בהצלחה והלכנו לישון,לא לפני שדאגנו להודיע דרך לילי ודלית
שנחתנו בשלום
תמונה מהמטוס רגע לפני הנחיתה
.נראה לכם שהכל הולך חלק מידי? אז זהו שלא ממש. מסתבר שהרעיון לנחות בגובה 3500 מ' אחרי שני לילות ללא שינה+ התרגשות של טרום טיול +שש נפשות שמעולם לא עברו את גובה החרמון נשמע נחמד רק מגובה פני הים. היומיים וחצי הבאים עברו על כולנו בכאבי ראש איומים,שינה בהפסקות, הקאות,כאבי בטן ואפיסת כוחות כללית(אמיר:אני לא מבין מה כל הישראלים באים להודו,מה הם רוצים להתאבד?)-מה שנקרא:חוויות... רק היום בצהריים התחלנו להסתובב בסביבה בהרכב מלא ולהרגיש קצת מאוששים.
