תאילנד כתבה שנייה כולל תחילת לאוס

יום ראשון 09 מרץ 2008
נמצאים כבר מאתמול בלאוס אבל כרגיל נמצאים בפיגור בדיווחים, אז נשתדל להשלים את החסר.
ביום שלישי כבר הרגשנו כאופנוענים מנוסים, אז החלטנו לצאת לטיול של יומיים- שלושה. יצאנו לאחר ארוחת הבוקר לכיוון הכפר סופונג אשר נמצא בין ההרים מצפון לפאי. בדרך ניסינו למצוא כפרים "אותנטיים", מה שדי מסובך בהתחשב בעובדה שהיינו על כביש די ראשי, אבל בכל זאת נכנסנו לכפר של שבט ה"ליסו". איך שהגענו למרכז הכפר, הגיעו כעשר נשים לנסות ולמכור לנו את עבודות היד שלהן (בדיוק אותם התיקים שיש גם בפאי).


הסתובבנו קצת בכפר, בעיקר כדי לגלות שאין כמעט בית שלא מחובר לטלביזיה. מרב ואיתמר פלג נעמדו במרכז הכפר ושיחקו במשחקי ידיים.
המשכנו בנסיעה בדרך הררית, עם סיבובים חדים בהתאם, אבל יש לציין שעמדנו בהם בכבוד, אפילו רויטל שהייתה בחששות מהעניין של האופנועים הודתה שזה כייף יותר מלנסוע דרך כזאת בתוך מכונית. מי שכמובן חגג יותר מכולנו היה נעם שפתאום עיניו האירו והוא עזב את הפרצוף העייף שהוא לובש עליו חלק ניכר מהזמן. אפילו באותה הפעם שבו אחת המכוניות שבאו ממול "הורידה" את האופנוע שלו מהכביש הוא לא איבד עשתונות, אלא עצר לרגע ודהר הלאה כאילו הוא נולד על אופנוע. (הצל"ש האמיתי מגיע לחני על קור הרוח בו היא הגיבה לתקרית הנ"ל...). לקראת הצהריים הגענו לגסט האוס "לודג' המערה" שבו התמקמנו לשני הלילות הבאים. מקום קסום של בונגלוס מעץ ומחצלות קש, ששיך לאוסטרלי שחי שם (עם שתי נשותיו התאילנדיות) כבר כמעט 30 שנה ודובר את שפת הכפריים באיזור. קיבלנו (שתי המשפחות ביחד) חדר גדול שהזכיר לנו קצת את בקתות ה"דוק" בטרקים של ניו זילנד, ואכלנו ארוחת צהריים במקום. אחר הצהריים הלכנו למערת נטיפים גדולה (מערת לוט) במרחק של עשר דקות הליכה מהגסט האוס שלנו. בכניסה למערה שכרנו שתי מדריכות מקומיות עם עששיות (לא נותנים להיכנס בלי הדרכה) ונכנסנו בעקבותיהן. יש לציין שהידע שלהן הסתכם בלהאיר את השלטים שנמצאים ברחבי המערה ומידי פעם גם על סלע זה או אחר ולהגיד- ביבי אלופנט (גור של פיל) , פופ קולן (פופ קורן), טלטל (צב)- קריאות שאחריהן היינו אמורים לזהות, קודם כל למה הן מתכוונות עם המבטא התאילנדי הכבד, ולאחר מכן לנסות ולדמיין את הקרבה בין הסלע לשמו. באיזה שהוא שלב איתן הסתובב והסביר לכולם בקול המורה שלו כמה חשוב לקחת הדרכה במקומות כאלו כי אז אתה לא מסתובב סתם אלא גם לומד משהו בדרך, והנה הדוגמא הכי טובה לזה! טוב נו, לפחות תרמנו משהו לטובת שבטי האזור (היה כתוב בלונלי פלנט שכל המדריכים הם בני השבטים בסביבה).
על מנת שלא נשכח את המדריכה שלנו אנחנו מצרפים תמונה שלה
לאחר שביקרנו בכמה "חדרים" (שלמרות הכל היו באמת מרשימים) שכרנו שתי רפסודות במבוק ושטנו בנחל שעובר בתוך המערה עד ליציאה.

ביציאה מהמערה חיכינו עד קרוב לשקיעה על מנת לחזות באלפי ציפורי סיס שמגיעות לשנת הלילה שלהן במערה, וחזרנו לגסט האוס.
ביום רביעי בבוקר, ג'ון (בעל המקום) הסיע אותנו לכפר של שבט "קארן" בקרבת מקום. גם הפעם הגיעו הנשים למכור לנו את מרכולתן, הפעם בעיקר צעיפים מכותנה.
לאחר ששוטטנו לנו בכפר התחלנו לחזור לאיטינו ברגל לכיוון הגסט האוס, לאורך הנחל. בדרך לא ויתרו לנו ועמדנו כולנו במעגל אחד ושיחקנו/שרנו את פקו פקו

באיזה שהוא שלב עברו לידינו שני חברה עם רפסודת במבוק ושכנענו אותם (תמורת כמה באטים) להקפיץ את העייפים ביותר כברת דרך. איתן, נעם וניר פלג המשיכו ברגל (בקצב קצת יותר מהיר מהרפסודה שכרעה תחת המשקל של כל השאר)
הגענו לגסט האוס והרווינו את צמאונינו בשייק פירות (חני ואיתן הכריעו סופית ששילוב הטעמים המנצח הוא בננה ואננס). בערב החלטנו להתפנק לנו בסאונת העשבים המיוחדת של המקום. נכנסנו כולנו (חוץ ממרב שלא מתקרבת למקומות חמים כאלה), לתוך חדר של מטר על מטר שאחת העובדות במקום הקפידה להזרים לתוכו אדים חמים וריחניים. החזקנו מעמד, מזיעים כולנו בעיקר בחלק העליון של הגוף, כמעט שעה, ולסיום חני ואיתן אפילו קיבלו מסאג' תאילנדי (גם אמיר וענת רצו אבל לא היו מספיק מסאג'יסטיות במקום אז הם נאלצו לוותר). לכל הקנאים- כן, היה מדהים, ונהיינו צעירים וגמישים (סתאאאם).
ביום חמישי בבוקר נפרדנו מגן העדן שבו בילינו ביומיים האחרונים והתחלנו את הדרך בחזרה (על האופנועים, כמובן). בדרך טיפסנו בהמלצתו של ג'ון למערת קבורה שנמצאת באיזור.

במערה היו אינסוף של פיתולים שמובילים למבוי סתום, והרגשנו קצת כמו במבוך. אמיר נתקע במצב, שנעם קרא לו "פו הדוב", הוא נתקע בחור שלא הצליח לעבור, ענת אפילו נסתה לעזור לו, תוך כדי צחוק.
כשירדנו בחזרה לאופנועים גילינו שבאופנוע של רויטל נגנבו שתי המראות. הודינו לאל שלקחנו איתנו את כל הקסדות והתיקים וקפצנו להתרענן בנחל, שדרך אגב, הוא שטח פרטי של ג'ון (שם סוף סוף היתה לחני ההזדמנות להראות את בגד הים החדש שהיא קנתה בשוק סוף השבוע בבנגקוק. לצערינו אין תמונות.).

נסתפק בעוד שתי תמונות של האופנועים

הגענו בחזרה לפאי, ונסענו לרכיבה על פילים (ללא משפחת פלג, שאת החוויה הזאת עברה בהודו), שכוללת רחצה בנהר. בדרך הקילומטראז' באופנוע של נעם הורה על 1000 ק"מ בדיוק, דבר שמחייב צילום.
הרכיבה עצמה על הפיל הייתה קצת כואבת, אולי משום שלא לקחנו את ה"מושב". באופן עקרוני רכבנו על הפיל כמו שרוכבים על סוס, רק שרוחב הגב של הפיל גורם לפישוק שדי מזכיר שפאגט...

לאחר מכון הגענו לנהר, שבו עשינו "רחצה עם פילים". מרב ירדה לפני כי פחדה שתטבע (כמו שאתם רואים, מרב לא למדה לשחות במהלך הטיול). את רוב הרחצה תעדנו בוידיאו, אבל הנה כמה תמונות.

מרב הסכימה לעשות תרגיל אחד עם הפילים, שנקרא "מונסומון", שבו הפיל משפריץ מים אחורה מהחדק, ופוגע במי שעל גבו. תמונה של מרב אין, אבל לפחות הנה איתן "חוטף" את ה"מונסומון"
את המשך הזמן בפאי, העברנו בסתלבט בגסט האוס, וקבענו נסיעה למשולש הזהב (מעבר הגבולות בין תאילנד, לאוס, ובורמה) לעוד יומיים. ביום שישי בצהריים מרב תפסה טרמפ על אופניים שמשפחת פלג שכרה והם כולם התהפכו, ניר ונטע יצאו ללא פגע איתמר קיבל שפשוף בבטן ומרב יצאה עם שפשופים רציניים, בעיקר בברך ימין (עד היום היא די מסכנה וצולעת על הרגל). בערב עשינו קבלת שבת בפיצרייה. רוויטל הפגינה ידע נרחב בפעולות לחברה, והחלטנו שצריך לשלוח אותה היישר להודו, אל הילה חן (יש לעיין בנספח "עמק נוברה" בתחילת הטיול, לשם תזכורת). את התמונות מהערב אין. לא בגלל שלא צילמנו, אלה בגללה:
אתם שואלים מי זאת? אז בואו ניתן לכם תשובה. לאחר הערב, איתן וחני החליטו לעלות שלב לאחר שנהיו אופנוענים והלכו לעשות...
רוצים קצת לחכות עם זה???
אולי כדאי למתוח אתכם קצת...
לא.. לא צריך לספר... אולי בכל זאת?
חני ואיתן הלכו לעשות קעקוע על הרגל!!
כן, שניהם עשו קעקוע על הרגל, בצורה של פיל קטן. את המצלמה הגשנו אל הבחורה עם החולצה הוורודה הנ"ל, שלפני הצילומים, כנראה עשתה מחיקה של כל התמונות, שצולמו לפניה. לפחות את התמונות שהיא עצמה צילמה, היא השאירה.
למחרת בבוקר קמנו, ונסענו לכיוון מעבר הגבול של לאוס. המעבר הוא נהר קטן, שאפשר לחצותו בשחייה של פחות מ-50 מטר. קיבלנו חותמת יציאה מתאילנד, ולקחנו סירה קטנה לחצות את הנהר
הגענו ללאוס, קיבלנו אישור כניסה, חותמת בדרכון ויצאנו לדרך. ביקשנו מטוקטוק לקחת אותנו לגסט האוס נחמד שכתוב בלונלי פלנט. הנהג ביקש מחיר מופקע ביחס למחירי תאילנד, אבל בכל זאת לקחנו אותו. במהלך הנסיעה שמנו לב לדבר מוזר... בלאוס נוהגים בצד ימין של הכביש! לא ממש הצלחנו להתרגל לעניין... לאחר כמה זמן הגענו לגסט האוס, לא היה בו מקום, וביקשנו ללכת למקום אחר. התמקמנו, ויצאנו לאכול. לאחר מקסימום דקה וחצי הליכה מהגסט האוס שלנו הגענו ליד מעבר הגבולות, והרגשנו די פראיירים, שלקחנו את הטוקטוק.

ולסיום הכתבה, נסיון של העלאת וידאו קצר

מקווים שהאיכות מספיק טובה.