יום שישי 01 פברואר
נתחיל מזה שהגענו לדנידין (שנראה ולא רואה), וקבענו עם ג'נט ואלן,מארחי היט בעיר. כשמצאנו את המקום, וסוף סוף הצלחנו להעמיד את הקראוון בחנייה העקומה בבית שלהם, הצלחנו לסדר את הקראוון מאוזן.. בערך.. נכנסנו לבית. ישר קפצה עלינו הכלבה הקטנה שלהם (גודל עכברוש), וענת קפצה עליה. הראו לנו את החדרים, לחני ואיתן היה חדר עם מיטה זוגית + טלוויזיה + מקלחת ושירותים נפרדים. לילדים היה חדר עם שתי מיטות, + שני מזרונים (כפולים). אנחנו גם קיבלנו מקרר משלנו. היה בבית גם אינטרנט אלחוטי שלהם, בקיצור, פינוק אמיתי (בעיקר אחרי משפחת סקיור במילטון שהליכלוך בבית שלהם שבר אפילו את השיאים של אד וניקי שאוו שהיו מזעזעים כשלעצמם). אחר הצהריים נסענו לחצי האי אוטגו כדי לראות שני דברים:
א) את ציפורי האלבטרוס המלכותי (מעין שחף ענק) שזהו המקום היחד בעולם שבו הן מקננות כל כך קרוב למקום ישוב
ב) לעשות סיור מודרך כדי לראות את הפינגווינים צהובי העין שכזכור חיפשנו אותם עד עכשיו ללא הצלחה מרובה.
התחלנו בתוכנית א הלכנו לתצפית על האלבטרוסים ושם עפו מעלינו כמה אלבטרוסים גדולים למדי

אחר כך המשכנו למרכז שם יש הרבה מידע על האלבטרוסים המידע שגילינו:
שהאלבטרוסים לא נוגעים באדמה 4-5 שנים אחריי שהם עוזבים את הקן.
הם מטילים ביצה אחת בשנה.
איך להרכיב פאזל של אלבטרוס.

משם נסענו לסיור המודרך בחוף שבו נמצאים הפינגווינים. הסיור יצא בשעה שבע בערב, שבה אבא ואמא פינגווין חוזרים מהים כדי להאכיל את הגוזלים (שדרך אגב בקעו לפני עשרה שבועות וכבר בגודל של הוריהם). הפעם לשמחתינו הרבה ראינו סוף סוף לראות עשרות פינגווינים, אחד מהם אפילו ממרחק של סנטימטרים ספורים (ליתר דיוק הוא הסתכל עלינו מבעד לחרך ההצצה במחבוא שבנו במקום).

טוב, נו, למדנו על בשרינו שלפעמים עדיף לשלם קצת כסף וללכת למקומות המוסדרים ולא לנסות להיות מקוריים ולחפש במקומות שאי פעם מישהו אולי ראה שם משהו שדומה לפינגווין.

יום חמישי 14 פברואר 2008
כן, נכון, כבר עברו שבועיים מאז עדכנו את הבלוג,שילוב של עייפות החומר וראש שעסוק בהרבה דברים מטרידים שגוזלים הרבה אנרגיה. הכול התחיל בערך לפני חודש, שהתחילה להתגנב לליבינו ההרגשה שהתחלנו למצות את הטיול שלנו בניו זילנד. הארץ נפלאה והנופים מדהימים, אבל באיזשהו מקום זה מרגיש שדי, מפסיקים כבר להתלהב מהעניין. מרב הודיעה שהיא לא מוכנה לשמוע את המילה "טרק" עוד פעם וגם ענת לא ממש מתה על העניין ("אמא, את לא מבינה שאני לא אוהבת נוף כמוך!"). הבנים מצידם הודיעו שאם אין את האתגר של הטרקים אין מה לעשות בניו זילנד, וההורים קצת התעייפו מתנאי הקמפינג (בעיקר השינה באוטו), העבודה היום יומית (סידור האוטו והקראוון כל בוקר וערב, בישולים קניות וכו') והמחירים היקרים. הפנטזיה שהייתה לנו שמידי פעם נתיישב לנו על שפת איזה אגם ונבלה כמה ימים בשחיה/שיט/לימודים/קריאה התנפצה לה עם כל מגע מיקרי עם המים הקפואים כאן, ונאלצנו להודות בעובדה שכנראה זה לא ממש מתאים לנו. בקיצור התגבשה לה ההחלטה לנסות ולהקדים את הטיסה לבנגקוק (שהיתה מתוכננת ל 7 במרץ) לאמצע פברואר, שהוא גם זמן יותר מוצלח מבחינת מזג האויר להגיע לתאילנד. לפני שלושה שבועות בערך התחלנו במסכת שלמה של שיחות טלפון עם משרדי קוואנטאס (חברת הטיסה שלנו). בכל שיחה עונה פקידה אחרת, נותנת מידע אחר, מבטיחה לבדוק ולחזור למחרת... הבירוקראטיה פעלה שעות נוספות, וגם העצבים שלנו. לבסוף הצלחנו להגיע למצב שבו הבטיחו לשמור לנו מקומות בטיסה ב 15 לפברואר לסידני ומשם מיד לבנגקוק תמורת תוספת תשלום די רצינית שנסדיר כשנגיע לכרייסצ'רץ'. טוב נו אז החלטנו לצאת כבר ביום שישי (ה 1 בחודש) מדנידין על מנת לבקר בסוף השבוע בהר קוק ולהגיע בתחילת השבוע שאחריו לכרייסצ'רץ' מה שישאיר לנו כ 10 ימים למכור את המכונית והקראוון. בבוקר יום שישי עוד הספקנו שלושה דברים בדנידין:
להעצר ע"י שוטר ניו זילנדי על מהירות מופרזת, לקבל ממנו הרצאה על המהירות המותרת בעיר ואזהרה שתהפוך לקנס אם ניתפס שוב.
לסייר במפעל השוקולד בעיר, לקבל שוקולדים ולפגוש שם משפחה מאלוני אבא שכרגע חיה בסידני ולקבל מהם הזמנה להתארח אצלם אם אנחנו מגיעים לסידני (הצעה שהם עתידים להצטער עליה בקרוב)
ליסוע על רחוב בלדווין שהוא הכי תלול בעולם (לפי ספר השיאים של גינס)


לאחר שנפרדנו בצער רב מג'נט ואלן ויותר מזה מהפינוק שבבית נקי ומאובזר, התחלנו לנסוע צפונה לכיוון הר קוק, הגבוה בהרי ניו זילנד. בדרך צפונה עצרנו בחוף שיש בו סלעים מעוגלים שנראים כמו משפחה של צבים ענקיים שיצאו מהמים.

את הלילה בילינו אצל דרק וורנה (מההיט) ליד אומארו.
נסענו להר קוק ובשבת אחר הצהריים לאחר שלוש שעות נסיעה הוא התגלה לנו במלוא הדרו.

התמקמנו בחניון האוהלים שלמרגלותיו. בבוקר יצאנו לטיול(לבקשת מרב אסור יותר להגיד "טרק") של כמה שעות שכללו טיפוס לא קל על הר ממול לפסגה של הר קוק (הר קוק עצמו מכוסה שלג עד ומטפסים עליו רק מטפסי הרים מקצועיים ומצויידים. לצערינו במשך כל הבוקר התיישב ענן גדול על הר קוק והסתיר את הפסגה, אבל בכל זאת יש כמה תמונות מהטיול.



אחר הצהריים שמנו פעמינו לכיוון כרייסצ'רץ' כדי להתחיל במכירת המכונית והקראוון.
כרגיל עברנו בדרך נופים מדהימים


לאחר כשעתיים של נסיעה היתה לאיתן הרגשה שהאוטו לא כל כך יציב על הכביש. חניק יצאה לבדוק את כל הגלגלים אך הכל נראה בסדר. המשכנו בנסיעה, ולאחר דקה בערך נשמע קול מוזר ולאחריו שריקת אויר. למזלינו הרב עדיין לא נסענו מהר כי פשוט התפוצץ לנו גלגל.

כנראה שהאוטו החליט שלא מוצאים חן בעיניו הדיבורים על המכירה...
ביום שני בצהריים הגענו לכרייסצ'רץ' ואז התחילו עשרה ימים מורטי עצבים. פרסמנו מודעות באינטרנט, עברנו בין עשרות סוחרי קראוואנים ומכוניות, אבל נפש חיה לא היתה מעונינת במכונית. דווקא הקראוון (שמשום מה חששנו שלא נצליח למכור אותו בקלות) משך התעניינות ולאחר כמה ימים סיכמנו עם אחד הסוחרים על מחיר ואפילו סיכמנו איתו שנחזיק אותו ברשותינו עד יומיים לפני הטיסה.
ביום שישי קפצנו למשרדים של קוואנטס לסגור את נושא הקדמת הטיסה ושם פתאום התברר שאם נפצל את הטיסה ונשאר יום יומיים בסידני (אוסטרליה) אז נצטרך לשלם הרבה פחות על השינוי. נזכרנו בהזמנה של אמנון ויעל שפגשנו במפעל השוקולד בדנידין (אמרנו כבר שהם יצטערו על ההזמנה, לא?) והחלטנו שאין שום דבר רע בסוף שבוע בסידני (אל דאגה, התקשרנו ווידאנו שזה בסדר).
לאחר מכן הלכנו ל"אנטארקטיק סנטר"-מרכז שמוקדש כולו לאנטארטיקה. מסתבר שכרייסצ'ךץ' היא נקודת המוצא של משלחות חוקרים לקוטב הדרומי. במרכז יש תצוגות רבות הקשורות לאנטארטיקה, כולל חדר שבו מדמים את התנאים לתנאים שיש באנטארטיקה (היה קר..)



הכל טוב ויפה אבל הימים עוברים, הטיסה מתקרבת ועדיין את האוטו ללא קונים. ביום ראשון השכמנו קום כדי להגיע לשוק המכוניות של כריסצ'רץ' שתלינו בו תקוות רבות. מצאנו את עצמינו עומדים ביחד עם מוכרים רבים (בינהם גם אמיר ונעם מיודעינו שגם הם טסים השבוע)- אבל קונים- אין. המשכנו לחטט רגלינו בין הסוחרים השונים, להוריד את המחיר על המודעות באינטרנט אבל כלום לא עזר. נאדה. גורנישט. אף לא מתעניין אחד לרפואה. המטיילים הצעירים שסביבינו מוכרים את הגרוטאות שקנו בגרושים ואנחנו, שקנינו אוטו טוב במחיר יקר כדי "שיהיה קל למכור בסוף", לא מקבלים אפילו הצעה אחת. ככל שהימים עוברים זה מדאיג יותר ויותר- זה הכסף שאיתו אנחנו אמורים לקנות רכב כשנחזור לארץ! והרי לא נתחיל להתנייע עם קורקינט (או שכן?). ביום שלישי החלטנו שאין ברירה אלא להעמיד את האוטו למכירה פומבית (למרות העמלה הגבוהה שלוקחים במקום). הבאנו לשם את האוטו לקראת המכירה שתערך למחרת (יום רביעי), יומיים לפני שאנחנו עוזבים את ניו זילנד.
ביום רביעי בבוקר צחצחנו את הקרוואן ונפרדנו ממנו לאחר ששרת אותנו נאמנה בשלושת החודשים האחרונים

בצהריים קיבלנו את ההודעה המאכזבת- במכירה הפומבית לא היתה אף הצעה על האוטו.
היום בבוקר, יום לפני שאנחנו עוזבים את ניו זילנד, הגיעה הישועה. הצלחנו למכור את האוטו לאדם הראשון שהתעניין, אמנם לא במחיר שקנינו אותו אבל בכל זאת- מכרנו.
זהו זה, נגמר עוד פרק בטיול שלנו.העדכון הבא בטח יהיה כבר מתאילנד. איזה כייף, חוזרים למזרח!

קצת משפטי סיכום:

לכל עיר יש משהוא יחודי (העיר הכי קטנה עם סופר ותחנת דלק, או הכפר הכי פנימי באי הדרומי).
אם אין משהו יחודי מוצאים אותו מתחת לאדמה
המילה YEAH אומרת שנמאס לניוזילנדי המצוי לדבר איתך, או שהוא מושך את הזמן.
המילה YEAH גם מחליפה את הPossible ההודי.
אין דבר כזה ניוזילנדי, רק קיווי.
כשמגיעים ורואים את הקיווי מבינים למה הוא נכחד.
הדוק (Doc) הוא גנב כספים רשמי (לפי האגודה הרשמית של נעם- אנטידוק)
לצאת לטרקים, סליחה מרב, טיולים.
מרפי היה מסתדר בניו זילנד
לשאול כל אדם שני איך דולפין ישן, אולי הוא ידע.
"אני צבי"
Basically
Lovely
Good as Gold
לא כל הנוצץ זהב, אין מצב שתמצא זהב.
AntiSmacking
תשובה קיווית: למה לא? כי פשוט לא...
הדברים בניו זילנד מסתדרים מאד מאד מאד לאט, ורק ברגע האחרון.
הסיפור על צ'ארלי האפרוח
בניוזילנד תקבל תשובה מפורטת עד כדי כך שתצטרך לעשות סיכום מהתשובה
One Word!: lo!
בכפר של פראצ'ג'וזף (גליישר) יש בייגלה של בייגל בייגל
ישראלים אין רק בהודו
היט, זה הרי הדבר הכי טוב שקיים!
לשים לב מתי עוברים 5 חודשים ומתי החצי שנה..
Fish n' Chips (n' Oil)
הנופים בניוזילנד באמת יפים
Whitebait- לא מומלץ לבעלי לב חלש
הכבשים בניוזילנד אין סופיות, וטעימות.

צריך להפסיק, יש לנו טיסה לאוסטרליה!!!

ביי ביי לניו-זילנד. קצת עצוב להיפרד