נלסון לייקס והגלישרים

כרגיל מתקשים לעדכן את הבלוג. (אנחנו עושים את המקסימום)
יום שבת, 05 ינואר 2008

יושבים באוטו, בזמן שאתם בארץ ישנים, ומעדכנים את הבלוג לאחר הרפתקאותינו האחרונות.
הכל התחיל לאחר האיבל טזמן, כולנו רצינו (אפילו מרב!...) ללכת לעשות טרק נוסף באזור.
טרק יפה נוסף אשר נמצא באזור, הוא בפארק הלאומי נלסון לייקס (אגמי נלסון), כשעה נסיעה מהעיר נלסון. לקחנו את ספר ההיט והתקשרנו למארחים היחידים באזור, משפחת שואוו (אד ניקי, וילדיהם אנג'לה [9] ואלן [7]). למזלינו, הם בדיוק חזרו מחופשה בצפון האי, ויכלו לארח אותנו. כרגיל לא היו בעיות מיוחדות בהחניית הקראוון, ונכנסנו לבית. הבית עצמו היה מבולגן באין סוף דברים של קריסמס. חשבנו בהתחלה שיהיה היט רגיל, ללא דבר יוצא מגדר הרגיל. לאחר כמה זמן של התחברות, יצאנו החוצה לעשות "היכרות עם החווה".
מסתבר שהמשפחה הזו אמנם של אנשים צעירים (אד וניקי בני שלושים ומשהו) אבל היו מוכנים לחיות בימים עברו. הם מחזיקים שני שוורים, "בלקי" ו"הנרי" (במקום טרקטור)על מנת לעבד את האדמה.

הם בונים כמעט הכל בעצמם וכדומה.חזרנו הביתה, ולפני שיכלנו להספיק להגיד "הסוס הלבן של נפולאון נפל לבוץ, ועכשיו הוא שחור", אד הוציא את כל שבעת הילדים החוצה (איתן הוא הילד השביעי), עם חצי תריסר קשתות, ונרתיק מעור מלא בחצים, שהסתבר שבנה את הכל בעצמו. הוא הוציא בובה קטנה חומה שיצגה ארנב, והתחלנו לשגר חצים לעבר ה"ארנב". אד עצמו פגע בארנב, ונעם ואיתן גם הצליחו מספר פעמים. אמיר פגע בארנב דרך הקרקע, ועל פי הכללים זה נחשב פגיעה. לאחר מכן עשינו תחרויות למרחק גם כן. איתן שיגר את החץ הכי רחוק (לא כולל אד, שגם כיוון למטרה ולא סתם שיגר את החץ).

בתמונה הבאה רואים חץ של נעם שהפיל את בובת הארנב.

למי שעדיין לא שם לב, זו כתבה של נעם.

חזרנו פנימה, תוך כדי הצלפות ברגליים עקב הכמות העצומה של זבובי החול שיש בחוות משפחת שאוו. ולפני שיכולנו להשלים שוב את המשפט בקשר לסוס של נפוליאון, אד לקח אותנו שוב החוצה, הפעם עם בומרנג. כולנו לא הבנו על מה הוא מתכוון בקשר לבומרנג, כי אי אפשר לזרוק בומרנג באוויר ושיחזור אליך, בלי כלב האנט אווי צמוד. אד אמר שבגלל שיש קצת רוח הוא לא חושב שהבומרנג יחזור בדיוק אליו, ואנחנו נשארנו נדהמים. אד בדק את הרוח, זרק את הבומרנג ולהפתעתנו הגדולה הבומרנג חזר מאוד מאוד קרוב לאד, והסתובב באוויר כמו שכל בומרנג אמור לעשות. לאחר מכן אד הסביר לנו איך לזרוק את הבומרנג. כל אחד בתורו זרק את הבומרנג, ואצל חלקינו הבומרנג הגיע חזרה. מצטערים על החוסר בתמונות.
לאחר פרק הבומרנג נכנסנו הביתה לארוחה, והתכוננו לGrace הקבוע של כל חברי ההיט, שיברכו את האוכל ואותנו שיהיה לנו מזג אוויר טוב, אבל להפתעתינו, הם אמרו לנו להחזיק ידיים מסביב לשולחן והתחילו לשיר שיר. את המילים למדנו מהר, ובכל הימים הבאים הצטרפנו לשירה שלהם.
זוכרים שנפלה לנו המצלמה וקנינו אחת חדשה? אז בערב איתן העביר את המצלמה ש(לא) כל כך אהבנו, לאוטו, שם היה המחשב, (עם המסך השבור) כדי להעביר את התמונות. ותנחשו מה קרה עכשיו? המצלמה נפלה והפסיקה לעבוד, בדיוק כמו המצלמה שקדמה לה. את כרטיס הזיכרון שמנו במצלמה של אד וניקי, והצלחנו להעביר את התמונות למחשב.
נפילת המצלמה לא הייתה דבר כל-כך נורא, (נורא זה שנופל האף) חני ואיתן החליטו לעשות קפיצה קטנה לעיר הקרובה, במרחק 100 ק"מ, כדי לקנות מצלמה חדשה, הוצאה שכנראה תקצר לנו את השהות שלנו בניו זילנד, למחר בערב. סבתא ירדנה, אנחנו מגיעים לקיבוץ בעוד יומיים.
סבתא חיה, תתכונני להכין לנו ארוחת ערב טובה לשישי הקרוב,
לכל הדודות שמתכננות אוטובוס יציאה מאזור פרדס חנה - בנימינה ו\או אזור באר שבע ו\או אזור קיבוץ מורן (שי קולודנר, מצטערים שאין קו אוטובוס מניו-יורק, שמגיע לנתב"ג), החברים שמתגעגעים, וכל שאר המשפחה, זאת הייתה בדיחה. סבתא חיה, את בכל מקרה, מוזמנת לשלוח לנו את האוכל באריזת Take-away, ענת גוועת מרעב.
בכל מקרה, עכשיו יש לנו מצלמה חדשה, וסאגת המצלמות, היא סאגה שמתחרת עם הכפכפים של מרב, ואף משתווה לה.
אל תחשבו שבזמן, שאיתן וחני היו בעיר הילדים השתעממו, אד הוציא החוצה שוט, ולימד אותם, איך להשתמש בו כמו אוסטרלים.
בשארית היום כל הילדים שיחקו עם ילדי משפחת שאוו, ועשו לניקי את המוות. בצהריים, כשאד חזר הוא הסיע את הילדים בטנדר כתום ישן (שהונע רק בדחיפה, לאחר שאד הוסיף לו דלק מהמיכל שלו), לעבודות בחווה. בדרך חזרה הוא נתן לנעם לנהוג בו. לכל החברים של נעם שמתעניינים אם נעם הצליח לנהוג כמו שצריך, הבעייה היחידה הייתה שהשחרור של הקלאץ' לא היה מספיק איטי, כלומר שהאוטו נכבה הרבה פעמים. תגובת אמיר לנהיגה: נעם נוהג כמו שצריך רק הוא דורס את כל העצים בחווה. המסקנה תהיה שלנעם יהיה אוטו אוטומטי בלי הילוכים ידניים, וקלאץ'.
תמונה של נעם נוהג אין לנו, כי איתן וחני עדיין לא חזרו מהעיר, אבל הנה תמונה של האוטו בגראז'.

האטרקציה האחרונה לאותו יום, הייתה שכל אחד מהילדים, בנה בעזרתו של אד סביבון פורפרה עץ (לאחר שלמדו איך מסובבים אותו כמו שצריך). באמצע המלאכה איתן וחני חזרו מהעיר עם המצלמה חדשה והספיקו לצלם חלק.

בסוף היום אכלנו ארוחת ערב, עם השיר הרגיל, שמחליף את הברכה, והלכנו לישון.
למחרת בבוקר קמנו, העמסנו על טנדר של משפחת שאוו 2 קיאקים, סירת גומי מתנפחת, וסירת עץ עם מפרש (לכל הימאים שקוראים בבלוג, או למי שלמד בפרדס חנה כרכור בכיתה ו', והגיע לשיעורי ימאות, סירת אופטימיסט מעץ במקום אמבטיה..), ויצאנו לאגם רוטואיטי בשמורת נלסון לייקס.
האגם הייה עמוס באנשים, ולרובם היו סירות מכל מיני סוגים, מקיאקים, ועד סירות מנוע.
יצאנו עם ה"ציוד" שלנו לסיבובים רבים. הנה כמה תמונות:



משפחת לירון העיזה להיכנס למים הקפואים, כולל חני. המים באגם הם מי שלגים מההרים שמסביב, והטמפרטורה קצת יותר נמוכה מזו השוררת בבריכת הקצינים בארץ (למי שמכיר).
איתן וחני קפצו למרכז המידע של הדוק (Doc) כדי לברר פרטים לטרק, ובחרנו לנו מסלול הליכה, של שלושה ימים.
השם Doc הוא ראשי תיבות של Department Of Conservation. משהוא כמו רשות הגנים הלאומיים בארץ, בשילוב עם החברה להגנת הטבע.
למחרת בבוקר יצאנו לטרק ארוזים, עברנו במשרדי הדוק, קנינו כרטיסי לינה לבקתות ויצאנו לדרך. הפעם לא לקחנו אוהלים, מכיוון שאמרו שאם לא יהיה מזרונים פנויים בבקתות, נוכל לישון על הרצפה (דבר שעדיף על לינה קפואה באוהל).
את הקרוון השארנו בחצר של משפחת שואו גם כדי שישמרו עליו, וגם כדי שילדי משפחת שואו יוכלו לישון בו.
היום התחיל עם שעתיים של טיפוס רציני על צלע הר רוברט, בתחילה בשמש הקופחת בעוז (מה שגרם לתלונות בלתי פוסקות מצידה של מרב, כמובן) ולאחר מכן בתוך היער.
בדרך נשקף נוף מקסים של אגם רוטואיטי.

בסוף הטיפוס עצרנו בבקתה קטנה עם ספסל (שמשמשת כמחסה לימי שלג) כדי לנשום קצת לפני שממשיכים.

לאחר מכן החלטנו להמשיך למחסה הבא ושם לאכול, (לפי המפה עוד כמה דק' הליכה). כשהגענו לבקתה היא הייתה מחניקה מידי ואכלנו בחוץ.

אוכלים ליד הבקתה

לאחר מכן המשכנו ללכת לאורך הרכס, עדיין בעליה אם כי יותר מתונה. בזמן שעלינו למעלה ראינו המון מטוסי דאונים שטסים מסביב לצפייה בנוף. הטייסים עשו לנו שלום עם היד, והצלחנו לצלם אותם. )בערך...(

מכל פסגות ההרים רואים נוף שמצדיק את טיסת הדאונים. כאשר הבטנו הצידה ראינו המון הרים שנראים כאילו אנחנו נמצאים במטוס.

השביל המסודר התחלף לעיתים לדרדרות של אבנים וסלעים, מה שהאט מאוד את קצב ההליכה שלנו אבל גם מנע מהילדים את הקיטורים הקבועים על המסלולים ה"משעממים" וחסרי האתגר של ניו זילנד. מרב ניסתה להתעלם מהעניין וללכת בלי עזרת ידיים רק כדי להחזיק בדעתה הקודמת על קלות ההליכה (מה שכמובן האט עוד יותר את הקצב) אבל אפילו היא נשברה באיזשהו שלב. מידי פעם מצאנו קצת שלג שעדיין לא הפשיר על ההר והתחלנו לאכול אותו.
בשלב מסוים (לפי מספר האנשים שעקפו אותנו בדרך) הגענו למסקנה, שאם נמשיך ללכת באותו קצב, לא יהיו לנו מיטות פנויות בבקתה. נעם ואיתן התחילו ללכת מהר יותר, ולבסוף, כאשר הגיעו, התברר שרגע לפני הגעתם נתפסו המיטות האחרונות. למרות האכזבה בעניין המיטות, הבקתה נמצאת במיקום מקסים, על גדת אגם אלפיני מדהים ביופיו (אגם המלאכים).

שעה לאחר הגעתם הגיעו גם חני ומרב (וגם העוגיות שהיו בתרמיל על הגב של חני). דבר נוסף שמצאנו בבקתה (בפעם הראשונה מאז שאנחנו בניו-זילנד) היה ריכוז גבוהה של ישראלים. חוץ מאיתנו היו בבקתה 9 ישראלים נוספים, סה"כ 15. מאוד שמחנו להחליף חוויות בעברית לשם שינוי. ככל שעבר הזמן התווספו כמויות של אנשים לבקתה, ולבסוף היו 17 אנשים שישנו על רצפת הבקתה ועוד בערך 5 אוהלים בחוץ. בקיצור היו באזור יותר אנשים שלא ישנו על מיטות בבקתה, מאשר כאלו שכן. הצלחנו למצוא לנו מקום על משטחי הבישול לבשל לנו ארוחת ערב (פירה מאבקה, אפונה ושעועית מקופסת שימורים ותה) ומיד עם בוא החשכה, בעשר בלילה, הלכנו לישון. טוב, נו, לפחות חלק מאיתנו שהצליחו לישון על משטח קשה מעץ בחברת עשרות אנשים... כבר אמרנו לכם שהמבוגרים שבינינו עברו את הגיל שבו לילות כאלו עוברים בקלות.
בבוקר (יום חמישי) קמנו ליום יפה ושטוף שמש (בניגוד לתחזית מזג האויר שלפיה היה צפוי גשם). אכלנו ארוחת בוקר (קרקרים, ממרחים, ביצים קשות וטונה), העמסנו את הציוד על הגב והתחלנו ללכת, לא לפני שהצטלמנו על רקע האגם:
הפעם התחלנו בירידה תלולה שכללה דילוג בין סלעים, חצייה של פלגי מים ומפלים יפים.



לאחר כשעתיים הגענו לאזור היער (בוש) למזלינו הרב כי השמש הייתה חזקה במיוחד באותו יום. עדיין בירידה (אם כי מתונה יותר) על גדת הנחל. ירדנו וירדנו, ועוד קצת ירדנו ולבסוף, לקראת הצהריים חצינו את הנחל על גשר תלוי והגענו למישור.
המשכנו ללכת לאורך הנחל עוד כשעה, כשנעם מצלם מידי פעם את המים הירוקים (הוא קצת התלהב מהמצלמה החדשה) והתוצאות לפניכם:


הגענו לבסוף לנקודה שבה צריך לחצות את הנחל על מנת להגיע לבקתת ראש האגם (הד לייק האט) בה אנו אמורים לבלות את הלילה. חלצנו נעליים, הפשלנו מכנסיים וחצינו את המים הקפואים(חוץ מנעם שהחליט לנסות למצוא מעבר יבש ולבסוף נרטבו לו הנעליים).
לאחר חציית הנחל ראינו את הבקתה בה תכננו לישון את הליילה. (Lake Head Hut)
הפעם הגענו בין הראשונים לבקתה ומיד השתלטנו לנו על שש מיטות. הפעם גם הגענו מוקדם מספיק בשביל לבלות באזור הבקתה אבל אז התקיפו אותנו מיודעינו זבובי החול והבריחו אותנו בחזרה לבקתה למנוחה קלה לפני ארוחת הערב. בשלב מסוים התחלנו להזיע מרוב חום: מסתבר שיש בבקתה משפחה מוולינגטון שלא הביאה איתה גזיה וכדי לבשל את ארוחת הערב שלהם הם הדליקו את תנור העצים שבמרכז הבקתה! מה שהשאיר לשאר האנשים את הברירה לנטוף מחום בתוך הבקתה או להיעקץ בטירוף בחוץ. אמיר ומרב הודיעו שהם רעבים ובישלו לנו ארוחת ערב: הפעם מאגי (משהו כמו מנה חמה) ותירס מקופסת שימורים. היה משהו משהו. לאחר משחק קלפים סוער (כל הילדים למדו לשחק וויסט כבר בהודו, יובל רוט מוזמן להפסיד להם כשנחזור) הלכנו לישון, והפעם גם כולנו הצלחנו.
ביום שישי קמנו לנו בעצלתיים (היה קשה לנו להיפרד מהמזרונים שלנו), אכלנו ארוחת בוקר (כמו זאת של אתמול) ויצאנו לדרך. ההליכה הפעם הייתה קלה ונוחה, על שפת אגם רוטואיטי, אבל לא פחות יפה. עצרנו בדרך להפסקה קלה ,חוץ מנעם שהתקדם מהר ואבדו עקבותיו...
בדרך הספקנו לתפוס עוד מספר תמונות של אגם רוטואיטי, רק הפעם מלמטה.
מצורפות שתי תמונות שלדעתנו, יכולות בהחלט לשמש כשומר מסך.

מומלץ מאד להוריד אותם ולהגדיל אותם (פעולת מתיחה פשוטה בצייר)

כל הכבוד לצלם (איתן כמובן...) ולמצלמה הדנדשה

בערך בשתיים בצהריים (אחרי שנעם התחבר איתנו בחזרה) הגענו לסוף המסלול, באותו החוף שבו בילינו לפני כמה ימים עם אד וניקי שואוו. ניסינו לחפש אותם על החוף (הם אמרו לנו שיש סיכוי שהם יהיו שם ביום שישי) על מנת שיקפיצו אותנו לנקודת ההתחלה של הטרק שם השארנו את המכונית, אבל לצערינו הם לא היו שם. הזמנו שאטל (מונית) ואיתן וחני נסעו בו להביא את המכונית בעוד הילדים רובצים על הדשא וזוללים את שאריות הקרקרים והעוגיות. מי הופיע בדיוק שההורים חזרו עם האוטו? אד וניקי יחד עם הילדים והסירות. לא נשארנו לבלות איתם על החוף כי לא היו איתנו בגדי ים, אבל קיבלנו מהם את מפתחות הבית ואישור להשתמש בו כאוות נפשינו עד שהם יחזרו בערב. כשהגענו לקראוון שמחנו לגלות שאד הספיק לתקן את המדרגה שהייתה קצת רופפת. אחרי שכולנו התקלחנו, כיבסנו את הבגדים ונחנו קצת, הכנו לנו ולמשפחת שואוו ארוחת ערב (על הגז שבקראוון כי אצלם במטבח נגמר הגז..)
בבוקר נפרדנו מניקי שהלכה למכור ספרים ביריד השנתי של הכנסיה, הצטלמנו ביחד

והתחלנו להתארגן לתזוזה. זה לא היה פשוט ולקח עוד כמה שעות של משחקים, חידות וסיפורים (כשנגיע לארץ תזכירו לנו לספר לכם את הסיפור על צ'רלי האפרוח) ולפני שנסענו אד עוד הספיק ללמד אותנו איך מדליקים אש בלי גפרורים (מידע חשוב מעין כמוהו בבלעדיו קשה להסתדר בעולם המודרני) אבל לקראת הצהריים התחלנו ליסוע. עצרנו בדרך ליד נהר הבולר כדי לעבור בגשר התלוי הארוך ביותר בניו זילנד.

בצד השני של הנהר ירדנו לחפש זהב (לפי מה שנאמר לנו עדיין אפשר למצוא בו פרורי זהב מידי פעם. אספנו כמה פירורים של מה שנראה לנו כמו זהב ושמנו בארנק בהרגשה שהתעשרנו מאוד

בדרך חזרה התחלקנו לזוגות וחצינו את הנהר באומגה זוגית

המשכנו בנסיעה דרומה, ואחרי שהצטיידנו בסופר ובדלק בווסטפורט המשכנו ליסוע עד פונקיקי שם התמקמנו לשינה.
למחרת בבוקר קמנו מוקדם, במטרה לתפוס את שעות הגיאות המוקדמות, ולהגיע לאיזור סלעי הפנקייק. סלעי הפנקייק הם סלעים שמחולקים לשכבות כמו פנקייקס, והכי מומלץ לראותם בשעות הגיאות. הגענו לסלעים בשעה טובה והתחלנו ללכת. כשראינו את הסלעים לא הבנו למה הם כל-כך מפורסמים, הסלעים לא נראו לנו כמו פנקייק בכל זווית או צורה שנראית לעין. לאחר כמה זמן התחלנו לשכנע את עצמנו שהסלעים אכן דומים לפנקייקס. הנה תמונה של סלעי פנקייקס, רק שכמה פנקייקס עקומים. אנחנו אמרנו לעצמנו שהטבח ששם את הפנקייקס, לא שם אותם ישר.

הפנקייקס העקומים.
באחת מהעמדות שהבטנו על הסלעים המוזרים, ראינו כמה דולפינים קופצים במים, דבר שהעיר אותנו מהמשך השינה מהבוקר. את הדולפינים לא יכולנו לתפוס במצלמה, אז ניתן לכם תמונה סטנדרטית, שבה מופיעים אמיר ומרב על כסא הפנקייק.

לאחר מכן נסענו לכפר פרנץ ג'וזף. שמו ניתן לו מהגליישר שנמצא לידו. לכל אלה שלא יודעים מה זה גליישר, גליישר הוא נהר שעשוי מקרח, ומתקדם במהירות איטית. גליישר פרנץ ג'וזף לדוגמא, מתקדם בממוצע מטר ביום. התמקמנו לשינה במרחק נסיעה של חמש דקות מהגליישר, ניתקנו את האוטו מהקראוון, ונסענו לראות את הגליישר. אחרי הכל עם מזג האוויר בניו זילנד, אי אפשר לדעת אם נוכל לראות אותו ביום אחר.
למחרת בבוקר התעוררנו מאוחר, בלי אפשרות יציאה מהקראוון. מאמצע הלילה התחיל גשם מטורף שלא נראה מאז סיפור תיבת נח. הנהר שלידו התמקמנו עלה על גדותיו, וכל חצי שעה הגיעה מכונית אחרת כדי לצלם אותו. חני ואיתן נסעו לכפר כדי לברר פרטים על הגליישר, והזמינו מקום בסיור מודרך למחרת היום על הגליישר השני שנמצא באיזור, שנקרא פוקס גליישר. הילדים העבירו את היום במשחק קלפים שלמדו בטרק של אגמי נלסון. בערב יצאנו לקנות אוכל למחר, בסופר בכפר. להפתעתינו, או יותר נכון להפתעת הילדים, איתן החנה את המכונית ליד מסעדה, וחני אמרה אולי נחגוג את החצי שנה לטיול!? כן! אכן היום ה-7 לינואר, חצי שנה מאז יצאנו מהארץ. הגענו למסעדה, התיישבנו והזמנו לנו תבשילים ניו זילנדים אופיניים כמו כבש וצבי (כן, לנעם הצבי, היה קצת קשה עם בשר הצבי, חני לעומתו אמרה שהטעם היה משהו). מיד לאחר הביס הראשון גילינו כמה חסר לנו אוכל טוב. לקינוח הזמנו פבלובה:מרנג עם אוכמניות וגלידה. לאחר מכן הלכנו לסופר, כדי לחזור לתוכנית המקורית. לאחר כמה זמן בסופר נעם החל לעשות את תעסוקתו הרגילה בסופר, שהיא להסתובב ולראות מה יש בו, כדי להפיג את השעמום. פתאום נעם ראה כתוביות בעברית, על קופסא של בייגלה מהארץ של "בייגל בייגל"! נעם גרר אחריו את כל הילדים לראות את הפלא. לבסוף קנינו את הבייגלה במחיר מופקע של בערך עשרים שקלים, לחבילה רגילה שבארץ תעלה בסביבות השישה.

לסיום ענייני העברית בסופר, כשהילדים הביטו בטלוויזיה שהיתה תלויה מעל הקופות, הם ראו קטע מהתוכנית "קצרים" המשודרת בארץ. לכל המעוניינים, הקטע הוא אחד מקטעי בדיקת הדרכונים בכניסה לארץ. חזרנו לקראוון שלנו לישון בתקווה שמזג האוויר ישתפר עד מחר!
ביום שלישי קמנו ושמחנו לגלות שהגשם נגמר. בבוקר עשינו טיול עד לתחתית של גליישר פרנץ ג'וסף.

בדרך עברנו לאורך הנהר שיוצא מתחת הגליישר וסוחף איתו גושי קרח.

יש משהו מאד מרשים ויוצא דופן בגוש הקרח הענקי הזה שלא נמס למרות שהוא נמצא בגובה ובטמפרטורה שבדרך כלל לא מתאימים לקרחונים.
הצטלמנו למזכרת בתחתית הגליישר

ומיהרנו לנסוע כחצי שעה דרומה לפוקס גליישר על מנת להגיע בזמן לסיור שהזמנו אתמול. יש לציין שנעם ואמיר לא הבינו למה צריך ללכת לסיור על הגליישר עצמו ועוד לשלם על זה כל כך הרבה (או שאולי הם חששו שזה יהיה על חשבון אטרקציות אחרות כמו בנג'י למשל...), אבל הבנו שזו חוויה שחבל להחמיץ. הגענו למשרדי החברה, הצטיידנו בנעלי הליכה טובות ובדוקרנים להליכה על הקרח ועלינו על האוטובוס. לאחר נסיעה קצרה יצאנו עם המדריך ג'רמי לטפס על הגלישר. אפילו מרב נאלצה ללבוש מכנסיים ארוכות ונעלי הליכה כבדות. לפחות לענייו המכנסיים היא מצאה פתרון יצירתי.

בדרך ראינו נופים מדהימים של הגלישר.


המשכנו על ההר ועלינו עד לנקודה בה המדריך עצר והסביר לכולם איך לשים את הדוקרנים ועשינו טיול על הגלישר.




עוד תמונה אחרונה למזכרת בזמן הירידה

אפילו נעם ואמיר הודו שהיה שווה. לבסוף נעם לימד את ג'רמי המדריך את יכולות הצמח המטפס (מקורמנדל, זוכרים?). חזרנו לאוטובוס, החזרנו את הנעליים, הדוקרנים, וכל הציוד, והגענו לקראוון פארק. היגענו לקראוון פארק, והסתבר שיש בו קבוצה של הצופים מאוקלנד, שחזרו מהג'ימבורי. בזמן המקלחת, איתן השתמש ביכולות שלמד מאירגון ההיט, ועשה "socializing" עם אחד מהם, והשיג לנעם תגים של השבט מאוקלנד. כל החניכים הקיווים התפלאו מאוד שילדים בני 15-16 מתחילים להדריך בצופים, אצלנו בארץ.